בני הזוג גלעד ואקנין (עוד, גיטרה) וענבל ג’משיד (שירה) נפגשו בתיכון. בלהקה הראשונה שלהם היו מעט השפעות ‘מזרחיות’ שהיוו רק רקע אסתטי לסגנון רוק/אלקטרוני, שהיה אז די פופולרי עם אמנים כמו ביורק ורדיוהד כהשראה. לימודים באקדמיה למוסיקה ומפגש משמעותי עם המוסיקאי נינו ביטון הביאו את ואקנין להתאהב לעומק בעולם של המוסיקה הערבית. לפני כ-9 שנים הקימו הזוג את להקת ‘אקוט’, מלשון ,להקשיב, בצרפתית. ההרכב בשנותיו הראשונות יצר מוסיקה שהושפעה מאוד מהאקדמיה ולקחה את עצמה מאוד ברצינות. עכשיו – אחרי שהפכו להורים – הם מוציאים אלבום שירי ילדים מקוריים בסגנון מזרחי. אני משוחח עם גלעד ואקנין על הדרך שעבר ההרכב, על הצורך בהגדרת המוסיקה כ’מזרחית איכותית’ ועל הכיף שבלהופיע בפני ילדים.
לאיזו מוסיקה הקשבת בבית ואיך זה השפיע על היצירה שלך?
“שמענו בבית כל מיני דברים מגוונים – מרוק מתקדם לג’אז ובלוז. מוסיקה ישראלית כמובן גם, ולפעמים גם קצת מזרחית. בימי שישי אבא שלי היה מבשל לצלילי מוסיקה ערבית קלאסית. כילד לא ממש התעמקתי בזה. זה היה יותר ברקע, אבל כנראה זה חלחל…רק הרבה יותר מאוחר התחלתי להתעניין יותר. כשלמדתי גיטרה חשמלית כנער הייתי יותר בעניין של ג’אז פיוז’ן וכאלה.
כשענבל ואתה למדתם באקדמיה למוסיקה בירושלים כבר נכנסתם יותר למוסיקה ערבית – היה לזה ביטוי במוסיקה שיצרתם אז?
לא מיד. הדברים שעשינו עם ‘אקוט’ בהתחלה היו מאוד רציניים ואקדמיים כאלה. ענבל כתבה שירה וגם לקחנו חומרים ממשוררים אחרים בני זמננו. היה לנו חשוב לכתוב מוסיקה עכשווית מתקדמת כזאת, אבל זה יצר פער סגנוני די גדול בין המוסיקה שיצרנו לבין מוסיקה שנהננו להקשיב לה”.
מוזיקה מזרחית איכותית
עם ההתעמקות של ואקנין במוסיקה ערבית קלאסית, התחילו לכתוב בסגנון שניתן להגדיר כ’מזרחי-איכותי’. אני שואל אותו על החשיבות החינוכית שבהגדרה הזאת, ובחשיפת הקהל ליצירה שלוקחת את המושג ‘מזרחית’ למחוזות אחרים.
“מה שמנחה אותנו זה לעשות משהו שאנחנו מאמינים בו שהוא גם מזרחי אבל גם עכשווי, מקורי ואיכותי, שזה לא משהו שאתה שומע היום בשוק של הפופ המזרחי. אז כן, חשוב לנו להביא את זה לתודעה, להראות שיש אלטרנטיבה. אני מניח שיש בזה גם סוג של אחריות. זה לא בא ממקום של לעשות כסף, זה בטוח…”
עם כזה גיוון סגנוני, ממוסיקה מודרנית-מתקדמת ושירי משוררים רחבי יריעה ועד סולמות ערביים ונגיעות פופ ואלקטרוניקה – איך שומרים על קו מוסיקלי אחיד?
“ב-4 השנים האחרונות אנחנו עובדים יחד עם אותו הרכב נגנים, שזה נפלא. זה מפתח את ההרכב ומאפשר לנו לנסות דברים חדשים אבל בלי לאבד את האופי של הלהקה, אני מקווה. למעשה השירים באלבום החדש כאילו נכתבו בשביל הנגנים ועם מחשבה על הביצוע”.
‘מצד לצד’ נולד באופן ספונטני, כשענבל אילתרה שיר לאחד מבניהם. כשהילד הגיב בהתלהבות עלה רעיון לכתוב עוד שירים. אז גלעד וענבל הבינו שעלו על משהו נדיר – למעשה תקדימי: אלבום שלם לילדים הכתוב בסגנון מזרחי. בני הזוג נשלחו למספר חודשים לפריז, במסגרת פרוייקט שמומן על ידי משרד התרבות בשיתוף מפעל הפיס, שם למעשה כתבו את רוב האלבום.
“בפריז גרנו ברובע שנקרא סיטה – קהילת אמנים, רובם אלג’יראים וטוניסאים. השהות שם והחשיפה למקומיים – זה בהחלט נכנס לנו ליצירה ונתן השראה”. הם מספרים.
[x_video_embed type=”16:9″ no_container=”true”][/x_video_embed]
בטברנה עם הילדים
לצד השירים המורכבים עם הלחנים שמזכירים יצירות ערביות קלאסיות ישנם באלבום גם שירים הרבה יותר קלילים – כייאה לשירי ילדים. השיר ‘כדור של דבש’ נשמע קצת לא שייך לעסק, עם הפופ האלקטרוני-צרפתי…
“הבאנו חבר, אמיר בולצמן, שעזר בעיבודים ובהפקת השירים. הוא הביא סאונדים אחרים, קלידים ומחשב. זה לקח את זה לכל מיני מקומות שאחרת לא היינו מגיעים אליהם כנראה. אם זה היה תלוי בי בטח היה יוצא יותר ערבי-קלאסי…אבל אנחנו מאוד מאוד מרוצים מהתוצאה”.
מאמרים קשורים
איך זה בשביל מוסיקאים רציניים להופיע בפני קהל של ילדים?
“הכי כיף. עשינו הופעות נסיוניות בגנים של הילדים בהתחלה. הופענו בפסטיבל הג’אז במוזיאון ישראל בירושלים במתחם למשפחות. זאת ההרגשה הכי טובה כשילדים רוקדים לצלילים שלנו – הרבה יותר שוווה מקהל שיושב ומהנהן ברצינות…
אני מבין שהופעות ההשקה החגיגיות נדחו באחרונה, בעקבות התפרצות מגיפת הקורונה.
“כן, עבדנו עם שני במאים שהם גם ליצנים על מופע חדש. איתם למדנו יותר על התקשורת והדינמיקה שקיימות בין הנגנים לקהל, שזה ממש משמעותי כשמופיעים בפני ילדים. אבל אז הגיעה הקורונה והכל נעצר. בינתיים כבר מתחילים לחשוב על הפרוייקט היצירתי הבא”.
