הרומן של הזמרת־יוצרת Dana Elle (דנה ליקוורניק) עם לונדון התחיל לפני כארבע שנים. היא באה לביקור בעיר, זמן קצר אחרי שהשתתפה בתוכנית ״דה וויס״ בישראל. המנטור שלה שם היה מוש בן־ארי והיא הגיעה עד שלב ה״באטלס״, שבו שרה את Tainted Love והתמודדה מול שתי זמרות, שבסוף עלו במקומה. אחרי הביצוע, אביב גפן קטל את כל מי שהופיעה על הבמה, ביקורת שדנה כנראה הייתה מעדיפה לשכוח. אבל אולי הייתה זו שדחפה אותה לצאת מה״אהבה המוכתמת״ של הארץ.
בלי שום בושה, לפני שנחתה בלונדון, היא יצרה קשר בפייסבוק עם אחד הגיטריסטים של איימי וויינהאוס. הוא הציע לה להיפגש במועדון ״רוני סקוט׳ס״ בסוהו. ומאז, אחרי שנדלקה על המקום, חזרה לבד מדי לילה ל״לייט נייט ג׳אם״. שם, באחד הלילות, היא הכירה את פמי טמואו. ״לא היה לי מושג שהוא היה המנהל המוזיקלי והגיטריסט של איימי וויינהאוס״, היא נזכרת. ״ואז כשהגעתי הביתה, עשיתי גוגל על השם שלו. ראיתי את כל השמות שהוא עבד איתם – ׳דה רוטס׳, ג׳ורג׳ בנסון…״.
פמי הזמין אותה לראות את ההופעה שלו יום למחרת והיא השיבה לו: ״תקשיב, אני פה כבר כמה ימים. אני לא באה, אלא אם כן אתה מעלה אותי להופיע… הכי חוצפה ישראלית. והוא אמר ׳טוב, קודם נבדוק את הכישורים שלך, תשלחי׳. הוא אהב את הדברים ואמר ׳בואי, תשירי שני סטנדרטים של ג׳אז׳ ואז באמת שרתי עם הקוורטט שלו״.
בהמשך, דנה הציעה לו שהוא יסגור לה הופעות בלונדון בתמורה להופעות שהיא תסדר לו בישראל, והשניים גם הסכימו לעבוד על אלבום, שאותו פמי הפיק. Wake Up יצא ב־2016 אחרי סבב הקלטות בישראל וגם באולפנים באנגליה, שבהם איימי וויינהאוס הקליטה. אפילו עם אותו מיקרופון… ״זה לא משהו שכיוונתי אליו. אבל אני בטוחה שבתת־מודע שלי עקבתי אחרי האנשים שהיא עבדה איתם״, היא אומרת.
אז המודל שלך זה איימי וויינהאוס?
״לא… אני יודעת שמלא אנשים רק מסתכלים עליי, ואפילו לא שמעו אותי שרה, והם אומרים לי שאני מזכירה אותה. הגיטריסט של איימי שפגשתי בהתחלה השתגע על זה והיה אומר ׳אני לא יכול להסתכל על הפרופיל שלך – זה דומה מדי ומטריף אותי׳. אבל אני יותר גוספל, סול… אני מתה על איימי והשירים שלה הם פנומנליים. היא בהחלט מעוררת השראה״.
האודישן של דנה אל (אז דנה ליקוורניק) ב״דה וויס״ ישראל:
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
״מוזיקאים… זו הקללה שלי״
אחרי שיצא האלבום, היא הגיעה ללונדון שוב כדי להופיע, אבל הייתה צריכה לצאת ולחזור מבריטניה בגלל הוויזה. ואז עברה לכאן רשמית לפני שנה, אחרי שקיבלה אזרחות אירופית. ״באתי ללונדון בגלל המוזיקה. עברתי לפה בגללו״, היא מספרת על האקס שלה, גיטריסט מוונצואלה, שאיתו גם הופיעה והתחילה לעבוד על אלבום חדש. ״אף פעם לא ראיתי עצמי חיה לבד בעיר הזאת. קודר. אפור. עכשיו אני מבינה שעדיף לי להיות פה לבד בשביל מה שאני צריכה לעשות. אני מאמינה שהיה לו תפקיד חשוב להעביר אותי לפה, כי זה מפחיד לעזוב את הבית ולהתחיל ממקום חדש. אתה מוליד את עצמך מחדש״.
היא עברה לגור עם האקס במזרח העיר. ״עבדנו ביחד וגם התחלנו להפיק אלבום ביחד״, מספרת דנה. ״גרנו ב־Guardians ואישית לא הייתי ממליצה לאף אחד על שיטת המגורים הזאת, אלא אם כן אתה בא לאיזו תקופה קצרה. אתה נמצא בבית־ספר נטוש עם כיתות. אז החדרים ענקיים, אבל אתה משלם מחיר שהוא יחסית סביר עם כל החשבונות וגר עם עוד איזה 14 אנשים – ממש קומונה. זה אינטנס. הרוב אומנים, אבל לכל אחד יש את העניינים שלו ורובם מעל גיל 40. אז הם לא מבסוטים מהחיים שלהם, קמים ממורמרים ומוציאים את הכל עליך. אז אני, כבנאדם שניזון מאנרגיות, הרגשתי קצת לא בנוח שם״.
מהמזרח הם עברו לעוד מקום דומה בפולהאם. היא ניסתה לשכנע את החבר לעזוב, אבל שכר הדירה הגבוה במקום אחר הרתיע אותו. ״מוזיקאים… זו הקללה שלי. מי אני אכיר, עורכי דין, רופאים?״, היא אומרת בחיוך מריר. ואז ״הסיפור התפרק על הבמה בחודש מרץ האחרון״, היא נזכרת. ״הפיצוץ היה בהופעה בשורדיץ׳ מול הקהל, בסוף של שיר. שאלתי ׳למה אתה לא מנגן את השיר הבא?׳ והוא התחיל לצרוח. רק ניסיתי לוודא שהוא מנגן בסולם הנכון… שלושה ימים לא דיברנו וזה היה שלושה ימים של סופת שלג. הרגשתי כמו בסרט ׳יומנה של ברידג׳ט ג׳ונס׳…״. ״תודה לאל שזה נגמר״, ממשיכה דנה (ומאז היא רווקה, למתעניינים). ״כולם אמרו לי: ׳אם את אוהבת אותו מספיק, אל תעבדי איתו׳ (צוחקת). אבל אתה לא יכול להקשיב וחייב לעשות את הדרך שלך… היא חשבה לעזוב הכל ולחזור לארץ אבל הבינה שיש לה יותר מדי מה להפסיד. ובאמת זה כבר השתלם כמה חודשים אחרי, כשנבחרה לפתוח את המופעים של הזמר הצרפתי המפורסם ז׳וליאן קלרק בסיבוב קצר בהולנד.
“אקס־פקטור” הזמינו לאודישן
עם גיטרה ולופים או הרכב מלא, ועם הנוכחות הפאנקית והצבעונית שלה, קשה לפספס את דנה במעגלי ההופעות הנכונים באנגליה. יש לה קביעות בכמה מועדונים ומדי פעם היא מוזמנת להרפתקאות מעניינות, כמו להופיע בתחרות של ״פורמולה 1״ בסילברסטון.
אני רואה שאת מופיעה בהמון מקומות. את לא מסננת?
״אני לא אומרת ׳לא׳ לשום דבר, אלא אם כן התאריך כבר תפוס״.
והמקום הכי הזוי שהופעת בו?
״פאב בקולצ׳סטר. זה רחוק. ממש הזייה… כאילו אתה מגיע להופיע באיזה קיבוץ ענתיקה. האנשים הם של פעם״.
מצליחה לחיות מזה?
״כן. תודה לאל. ברוך השם (נושמת לרווחה). זה לקח זמן, אבל עכשיו אני מתקיימת מזה ואפילו מצליחה לחסוך, כשבארץ זה היה מאוד רחוק ממני״.
כבר עובדת על אלבום חדש?
״כן. כבר יש לי את האלבום כתוב. אני רק מחפשת את המפיק הנכון״.
לא פמי?
״לא. אני חושבת שכל פעם צריך להמציא את עצמך מחדש. הייתי מתה לעשות אלבום עם יוסי פיין דווקא (שהפיק את אלבומה הראשון, ״ברבור״). יוסי הוא זה שפתח לי את הקריירה. גם מאיזו הודעה בפייסבוק”.
מה החלום שלך?
״החלומות שלי הם ענקיים. כל לילה אני אומרת: ׳אני לא חזירה מדי, אלוהים. נו בסדר, מה – כולה גראמי׳ (צוחקת). כל החיים שלי, מאז שאני ילדה, ראיתי את עצמי שם״.
הפרס?
״לא הפרס. אפילו רק להיות מועמדת. להיות מזוהה עם זה״.
מאמרים קשורים
נראה שאת די מצליחה בסך הכול. מה הסוד שלך?
״מה זו הצלחה? זה הכל עניין של למה אתה משווה. מילדה קטנה שגדלה בנצרת… אני מרגישה שההצלחה שלי זו בעצם הדרך שאני עושה. ככל שאני גודלת ככה אני יותר מתפתחת, הבסיס שלי יותר חזק ואני יודעת שאני לא יכולה ליפול, כי אם הייתי מגיעה לגמר ב׳דה וויס׳ לא הייתי פה. הייתי בובה על חוט. דרך אגב, גם ׳אקס־פקטור׳ פה התקשרו אליי והזמינו אותי לאודישן. באתי ועשיתי אודישן הכי גרוע שלי… זייפתי שם. הייתי כל כך אאוט. גם אמרתי לעצמי שאני לא בטוחה אם אני רוצה לעשות את זה…״.
אז בתת־מודע לא רצית לעבור?
״התת־מודע שלי עשה את העבודה בשבילי. לא אמרתי כלום על המשפחה שלי, על הצבא, על זה שהייתי זמרת במלחמות…”.
זמרת מלחמות?
״הייתי במלחמת לבנון השנייה. שרתי במוצבים, לילדים במקלטים. הייתי בלהקת חיל חינוך ואחר כך בלהקת פיקוד צפון, שזו הייתה חוויה של פעם בחיים. אולי זו הייתה ההופעה הכי הזויה שלי – נחת לידי טיל בקרית שמונה ליד המוצב, ממש לפני שהתחלנו את ההופעה. ושרתי בלי לשמוע את עצמי – שלושה ימים של צפצופים באוזניים. אבל העבודה שלי היא לגרום לאנשים לשמוח. גם אם זה במלחמה – עדיין אעשה את זה. זו שליחות״.
