בכל מקרה, אני הוא הישראלי, ובתור אחד שכזה אני די מופתע לגלות בכל פעם מחדש, שהקהל הדרום-אמריקאי בלונדון נשמע דווקא מתלהב מארץ מוצאי. הם כנראה לא קוראים מספיק את ה’לונדון פייפר’…
הלהקה נקראת בספרדית Antes Del Tiempo (לפני הזמן) ומתמחה בביצוע גירסאות כיסוי לשירי רוק לטיניים. כמו כל להקה לונדונית ממוצעת אחרת, גם אצלנו התחלפו הנגנים כל כמה חודשים ברגע שנגמרה להם ויזת השהייה. הרי ידוע שמלבד מספר מועט של תיירים בריטים אין באמת אנגלים בלונדון. מתוך שלל הנגנים הבינלאומיים שליוו אותנו ראוי לציין במיוחד בסיסט אחד מסלובקיה, שבאחת ההופעות הראשונות שלנו, באמצע שיר מאוד שקט ואיטי, החליט שבמקום לנגן, יהיה לו מעניין יותר להקיש על הגיטרה במקצבים שיכולים להקפיץ רקדנים על אקסטות במועדון טראנס איכותי. כמובן שעל צו הגירוש שלו מהמדינה אנחנו חתמנו.
בסוף חודש ינואר האחרון הופענו אני והלהקה המדוברת באחד האירועים הגדולים והנחשבים ביותר של הקהילה האקוודורית בממלכה המאוחדת – תחרות מיס אקוודור. אי שם בדרום-מזרח לונדון, כאלף איש הצטופפו במקום, שהוא כנראה האח התאום של ‘אולמי בונטון’ בבת-ים. תן לאקוודורים שולחן חתונה של שמונה איש ובמרכזו בקבוק שיבס והם מסודרים. טוב, לפחות לכמה דקות. אחרי שעתיים לא נשאר כלום בבר, ואם היית צמא, הפנו אותך למי הברז הקפואים בשירותים הסמוכים. בדיעבד, זו לא היתה תחרות יופי אלא מסלול דוגמנות, שעליו צעדו שש בחורות צעירות, וכל אחת בתורה סחבה על כתפיה בגאווה את סמלי המחוז האקוודורי שממנו היא באה. מסתבר שאקוודור זו לא רק המדינה המצויירת שהופיעה בסדרה ‘ערי הזהב הנסתרות’. בכל מקרה, אל תשאלו אותי מי זכתה. ההופעה שלנו לוותה בענן סמיך ולא ממכונת העשן שנמצאה על הבמה, אלא מהאבק שהסתחרר בכמויות שלא היו מביישות גם סערה במדבר סהרה. הדבר מעיד כנראה על תדירות האירועים באותו ‘אולם בונבון’. בנוסף, איש הסאונד, שתפקידו היה לפקח על ה’בלאנס’ הנכון בין הנגנים ואיכות השמע, כנראה העדיף שבמקום שהקהל ייהנה מהשירים האהובים עליו, הוא ישמע רק את הגיטרה המלווה של הסולן, אבל בעיבוד מיוחד לצלילים, שנשמעו כמו שילוב בלתי אפשרי של חריקות, ציפצופים מעוותים ורעש מתכתי. איכשהו הצלחנו לסיים את הערב בשלום, ולאחר מספר שירים פילסנו את דרכינו בקהל במהלך אסטרטגי שהזכיר את חציית ים סוף, בעזרתו של המאבטח המצרי שנכח במקום.
גם בלונדון, המוטו של הקהילה הדרום-אמריקאית הוא לדחות דברים כמה שיותר ולמרוח את המעברים בין ההופעות עד כמה שאפשר, אז כדי להעביר את הזמן ולא רק בשתייה, הקהל רקד וצהל תוך כדי שימוש נונשלנטי ומתמשך במשרוקיות כמו של מצילים בחוף מציצים ובצופרים וצפצפות מחרישי אוזניים, כאלה שתצפו בדרך כלל לשמוע באצטדיון כדורגל פתוח ולא בחדר אטום. שלא תבינו לא נכון, הקהילה הזו היא שמחה, חיה ופעילה מאוד חברתית, וחס וחלילה אם תהיה לי מילה רעה להגיד עליהם. אבל תודה לאל שאת פקל אטמי האוזניים שלי אני לוקח איתי לכל מקום.
* הכותב הוא גיטריסט, מלחין ומורה לגיטרה, שבימים אלה מוציא אלבום בכורה של יצירות מקוריות לגיטרה קלאסית.
