לכבוד החג – רק על הילדים שלי לספר ידעתי. למשל הבת שלי. לכבוד יום העצמאות, לילדה שלי היה בבית הספר טורניר כדורגל. מסתבר שהמחוננת הקטנה היא התשובה המשפחתית שלנו לאלון מזרחי. לאחרונה היא הצטרפה לקבוצת הכדורגל של בית הספר וכולנו מאוד גאים. נכון, היא מעט השתנתה ולפעמים קצת מפריע לי שהיא צועקת יא בן זונה, מה עם החביתה שלי… אבל חוץ מזה אנחנו מאוד שמחים.
השבוע הלכנו לראות משחק שלה נגד בית ספר מרמת-אביב. אין, אין תחושה ענקית יותר מלראות את הבת שלך תוקעת גול. חבל שזה לא קרה אבל אני בטוח שזו תחושה נהדרת. זה כמובן לא היה באשמתה. יש לה חרא של מאמן. סתם… המאמן גדול וגם לראות את הבנות יושבות ומקשיבות לו זו חוויה. יש כל מיני דברים שעובדים אחרת במשחק כדורגל של בנות בגיל עשר. למשל, אחרי שמישהי תוקעת גול – אין קפיצות ויריקות. הן שמחות אבל אין להן את המנהג הברברי הזה להכניס את הראש בבית השחי של השנייה. כדורגל אגב, לא משחקים 90 דקות אלא רבע שעה וגם הכדור הוא לא ממש עגול. כן, גם לא חיים משבת לשבת, ויש הפסקות סנדוויץ’ כל חמש דקות כדי להירגע. השופט אגב, בשום אופן לא בנזונה. השופט הוא המורה להתעמלות ואנחנו מאוד מעריכים אותו על זה.
במשחק הכדורגל של המחוננת משחקים בשני סלים. כן, זה עבר באמצע לכדורסל כי מישהו לקח את השער לטכס של טו בשבט, אבל דווקא יותר כיף. השוערת קצת משתעממת כי היא התאמנה לשמור דווקא על השער – אז היא בועטת באחת המורות שהסתובבו שם במקרה. הנה – הבת שלי עושה את הלא יאומן ומביאה סל. השופט פוסל את הסל בטענה שהוא לא הספיק לצלם את זה ואני מרגיש שמישהו חייב לעשות סדר. אני בא לשופט ומספר לו מה אני אעשה לאמא שלו הזונה אם הבת שלי לא תקבל מדליה, והמשחק מתפוצץ. מאוד מאוד נהנינו.
הבן החייל שלי גמר את הקורס במודיעין לגילוי ערבים בחלל. היה אפילו טכס מאוד מרגש, אי שם בגלילות, שבו מאוד החמיאו להורים על הדור הנפלא שגידלנו למען הצבא. באמת, 20 פעם הזכירו איך חינכנו את מיטב הבנים למען הצבא וכמה הילדים שלנו הם הכי טוב שיש. טוב, הוא במודיעין אתם יודעים, וזה לבד אני ואשתי עשינו. ניסיתי לדמיין את אותו טכס, נגיד, בסיום קורס נהגי משאיות. מה אומרים שמה? תודה לכם על הילדים המאוד… חזקים והמאוד בלתי דורסים שעשיתם, כל הכבוד! בקיצור היה טכס מאוד מרגש והבן שלי סופח עכשיו ליחידה מאוד סודית שהדבר היחידי שאני יכול לספר עליה זה שהיא קשורה לפענוח אם הערבי בחלל הוא ערבי טוב או ערבי חי.
נכון, הוא לא יצא חניך מצטיין החרא הקטן, ואני – כמפקד להקה צבאית לשעבר – די הושפלתי. עוד קצת מאמץ, עוד טיפה השקעה ותשומת לב לתכנונים של הערבושים והיה לי בבית חניך מצטיין. לא הכנסתי לו מכות הפעם, אבל רמזתי לו שאם בתפקיד החדש והסודי שלו הוא לא מתקדם בסולם הדרגות – אבא ייצא משליטה. תבינו, מהרגע שהפנמתי שהילד שלי בצבא אני לא מוכן להסתפק במועט. אני רוצה אש ותמרות עשן.
אני רוצה לקרוא על הפעולות הסודיות שלו באנטבה, או לפחות על איזה מטוס סבנה. אני רוצה מלא מדליות על הקירות ואני רוצה שהוא יגמור את כולם עד הרגילה הבאה או שאני אתחיל להתנהג כמו דניאלה וויס לפני כניסת השבת. אין לכם מושג כמה זה העלה לו את המוטיבציה, הכעס שלי. הוא הודיע לי שמהיום הוא יקדיש את לילותיו לאיתור החברים של אחמד יאסין! זה ילד, זה חינוך! אז שימו לב כוחות הרשע הפלשתינאים וסתם ערבים בלי זהות – אם לא הבנתם, הילד שלי מגיע לגמור את העבודה אתכם, מה שהיה עד עכשיו זה משחק ילדים! רמבו מגיע, והוא עצבני עם חינוך טוב מהבית! הוא לא מתכוון להבדיל בין אלונקה לערבי פצוע כי חינכנו אותו שאין הבדל! אבא רוצה ילד רמטכל וכמה שיותר מהר. אז תיזהרו. וחג שמח כמובן.
