מטען חבלה ענק של ה-‘איי.אר.איי’ התפוצץ ב-1997 והשאיר את מרכז מנצ’סטר הרוסה, כשרק בדרך נס לא נהרג איש. מאז נבנה מרכז העיר מחדש, וכיום הוא תוסס וחיוני. במנצ’סטר תמצאו את מיטב החנויות, המסעדות, מרכזי העסקים והתרבות, הזדמנויות השקעה, ועוד.
גם שכונות עוני לשעבר הפכו למתחמים יוקרתיים המשקיפים על הנהר. ב’סולפורד קיז’ נמצאים מוזיאון המלחמה, מרכז תרבות ‘לאורי’, ודירות יוקרה. למרות שמחירי הנדלן עולים והבניה צומחת – הם עדיין זולים מלונדון, ומהווים הזדמנויות השקעה אטרקטיביות.
קהילות היהודים הדתיות מתגוררות בעיקר בצפון העיר, כשהדרום נחשב למיתחם של יהודים יוצאי ארצות ערב שנמלטו בשנות ה-50, ה-60, וה-70 מאירן, מצרים ועיראק. כיום, אומרים ישראלים משני האזורים, הצפונים לא מרבים לנסוע לדרום העיר.
משה בנאבו, בעל חברת השמירה ‘ישראגרד’ – המאבטחת את מרבית המוסדות היהודיים בעיר – הגיע עם רעייתו למנצ’סטר לפני כשנתיים וחצי, לאחר שהיה ממושכת בפלורידה. מנצ’סטר קטנה מלונדון ומשמשת כבסיס ממנו אני יכול לנהל את העסק ברחבי אנגליה וגם בעולם, אומר בנאבו. למרות שהוא עובד עם מוסדות יהודים, גם הוא מתלונן שאין די אינטגרציה בינם לבין הישראלים. הייתי שמח אם היו מקימים מחדש את הבית הישראלי, מקום בו ניתן לערוך מסיבות ואירועים משותפים. הוא אינו רואה עצמו כשגריר או מסביר מדיניות ישראל. אני אומר לאנשים ששואלים אותי מה קורה בארץ, שיסעו לשם אם הם רוצים לדעת. אבל הוא סירב לשנות את שם החברה מישראגארד לשם יותר מקומי וניטראלי, ופחות יהודי וישראלי.
לאחרונה הקימה הקרן הקיימת לישראל ‘פורום ישראלי’ במנצ’סטר, שמטרתו לקיים אירועים ולגייס כסף למען פרוייקטים בישראל. יעל זגזה ילידת מנצ’סטר ובת לאב ישראלי – עומדת בראש הפורום. זגזה נשואה לאיש עסקים ישראלי ואם לשלושה ילדים קטנים – מעידה על עצמה שהיא ישראלית וציונית אדוקה.
הפרוייקט מיועד לעזור לישראל ולאחד את יהודי מנצ’סטר והישראלים המתגוררים בה, מספרת זגזה בהתלהבות. האירועים המתוכננים מיועדים לתת לגילאי 20 עד 40 מקום מעניין לבלות, להיפגש עם אנשים חדשים והכל למטרה מאוד כדאית. זגזה סבורה שהחיים במנצ’סטר קלים מאשר בלונדון. המרחקים קצרים יותר, דבר המאפשר פגישות עם חברים בהתרעה קצרה, האנשים חברותיים ואיכות החיים טובה יותר.
רותי ווראל מתגוררת באנגליה 29 שנה. היא פגשה את בעלה פיטר – מוזיקאי מקצועי וצ’לן ראשי בתזמורת ההאלה במנצ’סטר – בעת ששהה בארץ. הזוג הגיע למנצ’סטר בעקבות עבודתו של הבעל. והם מתגוררים בדידסברי, פרבר ירוק ואופנתי בדרום העיר.
אם זה היה תלוי בי, לא הייתי בוחרת את העיר הזו. כשהגענו למנצ’סטר היה סגרירי וגשום. שני ילדינו היו קטנים ולא הכרתי איש. מאחר ובעלי לא יהודי, בתי ספר יהודים באזור לא היו מוכנים לקבל אותי כמורה, מספרת ווראל, בוגרת האקדמיה למוזיקה בתל אביב.
היא החלה לאמן מקהלות, ובנוסף לימדה כתיבה יצירתית, כתבה והפיקה הצגות, ולימדה בבתי-ספר לא- יהודים. לפני 25 שנה פגשה את מנהלת בית הספר יהודי באזור, yramirP erihsehC htroN שמצאה דרך להעסיק אותה באופן לא רשמי. כזו הייתה אז הגישה והיא נשארה עד עצם היום. אני עדיין מועסקת בבית הספר באופן לא רשמי משום שבעלי אינו יהודי, מספרת ווראל.
החברים של משפחת ווראל הם תערובת של ישראלים, יהודים ואנגלים. יש לי כמה חברים טובים, בריטים, מעולם האומנות והמוסיקה. לפעמים שואלים אותי שאלות קשות על המתרחש בארץ ואני מנסה להסביר. לא נתקלתי באנטישמיות, אבל פעם אחת נאלצתי לזרוק מישהו מביתי כשאמר שלישראל אין זכות קיום.
על מנת לשמור על הקשר והזהות הישראלים, היא הקימה מעין מועדון לנשים ישראליות, הנפגשות לערבי תרבות בבתי החברות או בבתי קפה באזור, ומקהלת זמר בשם גלים קצרים, שגם הופיעה בטלוויזיה הבריטית, בתוכנית ריצ’ארד וג’ודי.
היה לי חשוב לארגן את המועדון, מספרת רותי. יש לנו עבר והוואי משותפים. אנחנו מספרות בדיחות שרק ישראלים מבינים, וחולקות חוויות שזר לא יבין.
הצלחת המועדון הגיעה לאוזני נשים יהודיות באזור שביקשו להצטרף – אולם רותי וחברותיה לא הסכימו לצרף לא-ישראליות למועדון. כינו אותי גזענית כי לא הסכמתי, אומרת רותי, רק בחצי צחוק.
חברה נוספת בחבורת הנשים היא אריאלה גרין, הגרה בבית מרווח המשקיף על שדות פתוחים בצ’ורלטון, גם כן בדרום העיר. גרין, ילידת קיבוץ יגור, אחות במקצועה, למדה אומנות בלונדון ב- shtimsdloG & snitraM .tS. ביתה מקושט בעבודות אמנות מעשי ידיה, יצירות מוזאיקה, תמונות שמן וציורי בדים. גרין הגיעה לאנגליה בשנת 1974 לטיול, פגשה את בעלה, רופא לא-יהודי, ונשארה. הם עברו למנצ’סטר בעקבות עבודתו ב-86′.
זה היה מאוד מוזר, הגענו עם שלושה ילדים קטנים, לא הכרתי את המקום ואת האנשים. הקשר עם הישראלים התחיל הודות לאישה שממנה קנינו את הבית, היא הכירה לי ישראלית ממכרותיה. כך התחלתי להיכנס למעגל החברתי הישראלי. המפגש עם נשים ישראליות עזר לי מאוד להתאקלם. אנחנו תומכות אחת בשנייה, מעניקות עזרה זו לזו והיחסים מאוד משמעותיים בעינינו.
כשילדיה נולדו, אריאלה כבר הייתה מנותקת מהארץ ומכל דבר ישראלי ויהודי. אולם, עם השנים, היא הידקה את הקשר, וכיום זה מתבטא בעיקר באומנות שלה. אין לה קשר עם אנשי הקהילה היהודית בעיר.
שוש לואיס, גם היא ממועדון הנשים, מעורבת בחיי קהילת היהודים בדרום מנצ’סטר. היא אומנית שהגיעה לליברפול בגיל 38 בשנת 1985, כשליחת תנועת הנוער הציוני ופגשה ביהודי מקומי, סטיוארט, כיום בעלה. השניים עברו למנצ’סטר, ושוש למדה ריקמה באוניברסיטה. הרבה סמלים יהודים ועבריים מופיעים ביצירותיה, המוצגות בבתי כנסת ובגלריות. משפחת לואיס ארחה ארגונים ישראלים שונים, כגון: ארגון נכי צהל, ושוש מעורבת בפעילויות קהילתיות שונות, כדי לשמר את תחושת השייכות, שחסרה לה באנגליה. כאן את חייבת לעשות מאמצים רבים כדי להשתייך, היא אומרת. אולם הייתי רוצה שהמפגשים של הבית הישראלי יתחדשו כדי לתת לישראלים וליהודים, מהצפון ומהדרום, הזדמנות להיפגש. אני יודעת שיש תוכניות להקים אותו מחדש, היא טוענת, וגם מספרת כי שליחת הסוכנות במנצ’סטר אירגנה מסיבה בחג חנוכה האחרון לישראלים, אליה הגיעו למעלה מ-200 איש.
כמעט פיגוע…
ליהדות מנצ’סטר היסטוריה ארוכה ועשירה, אך גם למאורעות אנטישמים יש עבר עשיר. סבי זל, שנולד בעיר והתגורר בה עד יום מותו, נהג להתפאר במעשיו נגד הפשיסטים, לובשי החולצות השחורות. נהגתי להילחם בהם ולהבריח אותם במו ידי, היה מספר. יהודי גאה שלא הסתיר את זהותו למרות האקלים העכור נגד יהודים בשנות ה-30 וה-40.
בשבוע בו ירדנו לדפוס עם גיליון זה, עצרה משטרת בריטניה עשרה מוסלמים בחשד כי ניסו לבצע מגה-פיגוע בעיר. על פי השערות – במהלך משחק כדורגל של מנצ’סטר יונייטד נגד ליברפול, באיצטדיון הבית: האולד טראפורד (בתמונה למעלה). אך האם מוצדק החשש שמלווה את תושבי מנצ’סטר הישראלים והיהודים של שנת 2004? במהלך הכנת הכתבה יצרתי קשר עם מספר ישראלים לא מבוטל בעיר, לרבות שליחים רשמיים בהווה ובעבר. אחד מהם אף הציע לעזור ולגייס ישראלים למפגש משותף לצורך הכתבה, אך שינה את דעתו. הם לא מוכנים לדבר, ניסה להסביר את השינוי בעמדתו. קבלנו ייעוץ להוריד פרופיל ולהוריד את ראשנו בזמנים אלה. אני לא אשבור את הקו הזה. זה לא שאני מפחד – אבל נחכה לתקופה טובה יותר.
יהודים בעיר פוחדים להיות יהודים, סיפרה ישראלית אחרת. אני כבר לא עושה קניות באזורים בהם מתגוררים מוסלמים. ישראלית שעובדת בבית חולים, התוודתה באוזני כי אחרי שרופא ערבי שעבד אתה צעק עליה לאחר כל אירוע בו נהרגו פלשתינים: אתם רוצחי ילדים – כיום מורידה את תג הזיהוי שלה אחרי כל אירוע בשטחים.
האם יש סיבה לחשש? מייק וויין מה- CST אומר שיש תקריות אנטישמיות בעיר, במיוחד באזור ברוטון פרק, המאוכלס על-ידי יהודים דתיים, הנמצא בקירבה לאוכלוסיות המוסלמים והשחורים. למרות שאינני סבור שיש ליהודים סיבה לפחד כמו בצרפת ובבלגיה, אני סבור שנבון יהיה להוריד פרופיל, אמר. מספר מקרי האנטישמיות ירד בחצי השנה האחרונה, אך תמיד היו מקרים רבים של חילול בתי קברות בצפון העיר, וספק אם מעשים אלו נעשו על-ידי מוסלמים הוא פסק.
