Osama the Hero – מאת דניס קלי, היא ההצגה הראשונה שתפתח את העונה. וכמו הכותרת גם השאר: פרובוקטיבי ורלוונטי. כן, זה שוב האוסמה הזה, אתם לא טועים, הבן לאדן…
גארי אינו טיפש, הוא פשוט רואה את העולם בצורה קצת שונה. חייו היו מתנהלים כרגיל, לולא אותו חיבור שנתבקש להכין ולהקריא בפני הכיתה: כתוב חיבור על דמות הירואית, דמות שהשפיעה על הרבה אנשים. בעל עקרונות, כזה שמוכן לשים את חייו בכף בעד מה שהוא מאמין.
וגארי חיפש. מפורסמים, פוליטיקאים, אנשי צבא…הוא לא מצא אף לא אחד, מלבד – אוסמה בן לאדן. גארי מקריא את החיבור שלו והכיתה מקשיבה. באותו הזמן השכונה של גארי רועשת. מטעני חבלה מתפוצצים בפחי אשפה ובחניות פרטיות. אך האשם לא נמצא. זה לוקח לילדי השכונה מעט מאוד זמן לחבר אחד ועוד אחד ולקשור את כל אותם אירועים לגארי ולחיבור שקרא בפני הכיתה. הם מחליטים לקחת את החוק לידיים ולהעניש את המפגע. ההומור קולח ושנון, הדמויות ססגוניות ובוטות, והאלימות שמוצגת מזכירה סרטים של טרנטינו, בהם לא נשאר הרבה לדמיון.
A Single Act – מאת ג’ין בודי, המחזה השני, מספר במקביל את קורותיהם של שני זוגות צעירים: קליאה וניל, מישל וסקוט ואירוע חבלני בקנה מידה עולמי, כזה כמו 9.11 והגלים שהוא שולח ואיך שהוא משנה את חייהם. קליאה הייתה בתוך מונית כשאירע הפיצוץ. הנהג חש לעזרה בעוד היא נשארה מסוגרת במונית. ניל ראה הכול מחלון המשרד. למזלם הם ניצלו, למזלם הם מצאו אחד את השני – אך החגיגה נפסקת כאשר הם מוצאים עצמם נקרעים בין הרצון להמשיך בחיים למול שינוי קיצוני ושקילת הדברים מחדש.
גם סקוט ומישל לא היו מכירים אחד את השני לולא אותו פיגוע. מישל בכלל חיכתה למישהו אחר. במערכת היחסים הזו האלימות המשתוללת היא לא רק בחוץ, זו אלימות דומסטית ואולי למעשה היא גם קשורה לאלימות שבחוץ.
נכון, גם אני כישראלית הרמתי גבה, כי מתי לאחרונה היה טרור באנגליה? (לפחות לא מאז ההסכם ההיסטורי עם המחתרת האירית). ומה באמת הם יכולים לספר לנו על טרור? אבל זה דווקא שיעור מעניין מאוד, ובחינה של הנושא מזווית שונה לחלוטין, דרך זוג עיניים אחרות. למרות שהם לא חיים את הטרור, חייהם מושפעים ומעוצבים דרכו. התיאטרון מציע הנחה של 20 אחוז למי שרוכש כרטיסים לשתי ההצגות, אך אם לא תוכלו לחזות בשתיהן – אני מליצה לצפות באוסמה הגיבור.
פרטים במדריך.
