כשנה וחצי אחרי הזוועות שחווה ב-UCL, כשניסה להעביר שם הרצאה, המרצה ופעיל ההסברה הישראלית חן מזיג חוזר שוב ללונדון. והפעם כאורח רשמי של הקולג’ האוניברסיטאי של לונדון (ובתמיכה של הארגון CAMERA on Campus UK). אבל חן מרגיש שמשתמשים בו כבובה ושבקולג’ מעוניינים להראות הפקת לקחים בגלל מניעים כלכליים ולא אתיים. בעיקר משום שמדובר באירוע “חשאי”, שפרטיו לא פורסמו בשום מקום ומוגבל רק לסטודנטים של הקולג’. סביר להניח שהעצומה לאפשר כניסה של סטודנטים נוספים לא תעזור ושככל הנראה יתקיימו גם הפגנות אנטי-ישראליות מחוץ לאירוע שצפוי להתקיים ביום חמישי הזה (25/1).
אחרי אותה תקרית באוקטובר 2016, נערכה בדיקה של UCL ופורסם דו”ח בנושא. אבל חן לא היה ממש מרוצה ממנו בלשון המעטה. “אחרי שהם כתבו את הדו”ח, הנשיא של UCL התקשר אליי כמה פעמים”, הוא מספר. “אמרתי לו שהדו”ח לא היה רציני. המילה ‘אנטישמיות’ הוזכרה שם פעם אחת בעוד שהמילה ‘איסלאמופוביה’ הוזכרה עשרות פעמים בדו”ח. זה אירוע שבו הפגינו נגדי בגלל שאני מישראל והדו”ח שלהם מתעסק באיסלאמופוביה במקום לדבר על הבעיה ש-200 מפגינים תקפו אותי. הנשיא השיב לי שגם לו הייתה בעיה עם זה, אבל שהדרך שלו לפתור את העניין היא להזמין אותי שוב. הוא חושב שזה יראה שהקולג’ מחויב להגן על חופש הביטוי ולהגן על הסטודנטים שלהם”.
סרטון מהאירוע ב-2016:
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
“הם משתדלים להחביא את זה כמה שיותר”
“בהתחלה כשהזמינו אותי, באמת האמנתי שהם רוצים לשנות ולתקן את המצב”, ממשיך חן. “עצם העובדה שהם מוכנים לשלם על כרטיס טיסה ועל מלון בשביל להחזיר אותי – זה היה נראה לי משמעותי. אבל בפועל, ההתנהלות שלהם בחודש האחרון הוכיחה לי שהם לא באמת מחויבים כמו שחשבתי. זה התחיל בזה שהם רוצים שיהיו באירוע רק סטודנטים של UCL. גם סטודנטים יהודים שתיעדו את האירוע בפעם הקודמת – הם לא מוכנים שיגיעו, וביקשו גם שלא יהיה פרסום לאירוע. זה אירוע שהקולג’ מביא אותי אליו ועדיין הם לא מפרסמים את זה באתר ומשתדלים להחביא את זה כמה שיותר. אני מרגיש באיזשהו מקום שמשתמשים בי כבובה כדי להגיד ‘באמת אכפת לנו מחופש הביטוי’. אבל לעשות את זה במרתף ולא להגיד לאף אחד – זה לא משמעותי”.
מוזרה גם העובדה שעברה שנה וחצי מאז התקרית. למה לא הזמינו אותך לפני כן?
“לכתוב את הדו”ח שלהם לקח להם שלושה-ארבעה חודשים. דו”ח שמבוסס על סרטונים שתיעדו כל רגע באירוע. אני לא יודע איך זה היה כל כך מסובך לכתוב את הדו”ח הזה, שבסופו של דבר מדבר על איסלאמופוביה. ואז לפני ארבעה חודשים הציעו לי תאריכים, והתאריך הכי קרוב שהנשיא יכול להיות שם היה בינואר”.
אז הנשיא היה מוכרח להשתתף באירוע.
“כן. יש לי גם פגישה איתו בצהריים, ואחרי הפגישה נלך יחד לאירוע. הוא גם הזמין 20 מחברי הפקולטה. אז מצד אחד, אני כן מרגיש שהם רוצים לפעול נכון. מצד שני, הם עושים דברים שהם מאוד מאכזבים. אני מרגיש קצת קרוע, אבל תהיה לי הזדמנות להגיד להם את מה שאני חושב. בסופו של דבר, אוניברסיטה זה עסק ואני בטוח שמה שקרה ב-UCL ב-2016 גרם להם לפגיעה כלכלית, כשסטודנטים לא רוצים לבוא לשם ומרגישים לא בטוח להסתובב כיהודים. בטוח שפנו אליהם תורמים ואני יודע שהקהילה היהודית בלונדון ובאנגליה גם פנתה אליהם. אז אני חושב שמבחינתם זה היה נזק והאירוע הוא ניסיון לתקן את המצב”.
“חושש לביטחון של הסטודנטים היהודים”
על מה עוד תדבר שם?
“בדרך כלל אני משתף את הסיפור שלי: על ההורים שבאים מעיראק ומתוניסיה – הפליטים הנשכחים. על לגדול בצל טרור, שבגיל 12 עמדתי להיכנס לגלידרייה שהתפוצצה בפתח תקווה. על למה האירוע הזה הוביל אותי להצטרף ליחידה ההומניטרית של צה”ל ולשרת כקצין סיוע הומניטרי בשטחים. על היציאה שלי מהארון כקצין…
אז אני אשתף את זה, אבל גם אנסה לדבר על מה שקרה באירוע, ועל מה שאני שומע מסטודנטים יהודים בריטים, שמפחדים על הביטחון שלהם, בטח ב-UCL. הסטודנטים שם לא רוצים לבוא לאירוע שלי. מצד שני, שני אלופים במיל’, שביקרו ב-UCL (עמוס ידלין ואלעזר שטרן), הגיעו לאירועים שקטים ולא היו הפגנות ולא כלום. מבחינתם (המתנגדים להרצאה של חן, א.ג.), הם לא רוצים שאדבר. אני יכול להבין מאיפה זה מגיע. הסיפור שלי מערער את כל הפרופגנדה האנטי-ישראלית ולדעתי הם לא רוצים שסיפורים כמו הסיפור שלי יגיעו אליהם. הם לא רוצים את הנרטיב שאומר, שיכול להיות שבישראל יש בני אדם… אנחנו צריכים להצטייר כפושעי מלחמה ורוצחי תינוקות”.
אתה מגיע עם חששות בגלל האירוע הקודם?
“אם יקרה לי משהו? אני לא רוצה להגיד ‘טוב למות בעד ארצנו’… אבל בסופו של דבר, אלה דברים שאני חווה המון ואני רואה את זה כמעט בכל קמפוס. אז כשמראים את מה שהם מסוגלים לעשות וכשזה מכוסה על ידי התקשורת מבחינתי זו מטרה נלווית – לחשוף את הפנים האמיתיות שלהם, של אנשים שלא רוצים דיאלוג, זה רק הצד שלהם או שום דבר ולהשתיק אותנו. אז אני לא חושב שזה כל כך הביטחון שלי, אבל אני כן חושש לביטחון של הסטודנטים היהודים”.
מקווה שהפעם באמת לא יהיו מתפרעים, כמו אלה שנכנסו דרך החלונות…
“ואם כן, אני אדאג להיות עם המצלמה בהיכון…”.
מתוזמן עם יום השואה הבינלאומי?
עיתוי הרצאתו של חן הוא סימבולי, כי השבוע מציינים בבריטניה ובשאר העולם את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה (בתאריך 27/1). לקראת יום זה, הוציא משרד התפוצות בישראל דו”ח על נתוני האנטישמיות בעולם ב-2017. השר נפתלי בנט כתב בפתיחה, כי הנתונים מראים “מחד, עלייה במספר התקריות האנטישמיות ברחבי העולם, ומאידך ירידה באירועים האנטישמיים האלימים. אך יש במגמות אלו גם ללמד על תופעה רחבה וחמורה: אנו עדים לחדירה של אמירות, ביטויים ונורמות אנטישמיות לשיח המקובל בחברה”. הדו”ח התייחס כמובן גם לבריטניה, ושם דגש על “אנטישמיות במפלגת הלייבור” ואזכור האירוע שנערך בשולי וועידת המפלגה שנערכה בברייטון.
עוד לקראת יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, ערך השבוע ראש העיר לונדון סאדיק קאן (מהלייבור) טקס לזכר השואה בהשתתפות ניצולי שואה, חברי עיריית לונדון, חברי פרלמנט ונציגים נוספים. קאן הקריא קטע מתוך יומנה של אנה פרנק ואמר: “ככל שחולפות השנים, וככל שיש לנו פחות ניצולים שיכולים לספר את סיפוריהם המדהימים, עלינו לעבוד קשה עוד יותר כדי להבטיח שהדורות הצעירים ילמדו את הלקחים מההיסטוריה… אנו מתחייבים לחזק את נחישותנו להילחם בשנאה ובחוסר סובלנות על כל צורותיה”.
בטקס אמרה גם קרן פולוק, מנכ”לית הקרן לחינוך על השואה (HET): “בעוד שאנחנו מציינים את יום הזיכרון לשואה, אנו זוכרים את כל קורבנות הרדיפות הנאציות ואת רצח העם שבא אחריהם, ומזכירים כי למרבה הצער, האנטישמיות, הגזענות והדעות הקדומות עדיין קיימות בחברה שלנו”.
בעקבות כל אלה, נשאלת השאלה: מתי באמת יילמדו כל הלקחים מהשואה?
*** עדכון אחרי ההרצאה (26/1):
בסופו של דבר, ההרצאה של חן מזיג קוימה ללא הפרעה ולא נרשמה איזושהי פעילות חריגה. ״כשהגעתי לקמפוס, פגשתי את נשיא האוניברסיטה, מייקל ארת’ור. בחור נחמד מאוד, שנראה שהיה מאוד כן ברצון שלו לאפשר לאירוע להתקיים״, מספר לנו חן. ״שוחחנו על הביקור שלו בישראל, והוא סיפר שהוא מאוד התרשם מהארץ ונהנה מהביקור שלו. גם דיברנו ארוכות על ׳פאודה׳, שהוא מאוד נהנה לצפות בסדרה. הוא הסביר לי שבניסיון של האוניברסיטה לאפשר לאירוע להתקיים באופן מוצלח, הם היו חייבים להגביר אבטחה, לאפשר רק לסטודנטים של האוניברסיטה להירשם ולא לפרסם את המיקום של האירוע. הסברתי לו את נקודת המבט שלי באשר לעובדה שאירוע שמתנהל באופן שכזה הוא לא באמת ניצחון מלא, והוא הסכים איתי. אבל אמר שהוא לא היה מסוגל לדמיין שמה שקרה פעם שעברה יקרה שוב״.
