באפריל האחרון פורסמה כתבה ארוכה בג’ואיש כרוניקל מאת עורכת עלונדון, ענת קורן, על הקהילה הישראלית הגדולה והלא מיוצגת. על פי ההערכה ישנם קרוב ל-80 אלף ישראלים בבריטניה – אוכלוסייה הזהה בגודלה לזו של העיר גייטסהד. בכתבה צוין שישראלים רבים בבריטניה מרגישים דחויים ומוזנחים על ידי הקהילה היהודית הבריטית, ואינם מרגישים שהם מיוצגים מבחינה פוליטית, תרבותית או דתית. אתם יודעים זאת, כמובן, מהיותכם ישראלים, ואתם לא זקוקים למישהו אנגלי שיאמר לכם מה אתם חשים. אבל, למרות זאת, חשוב לבדוק אם ניתן לתקן את המצב.
חלק מכם בטח מסכימים עם הציטוטים באותה כתבה, כמו יהודים בריטים חשים מבוכה בגלל המצב בישראל ויתכן שזו הסיבה שהם נמנעים מיחסים קרובים עם ישראלים כאן. לדעתי זה לא המצב. אותו דוח של ה-JPR מצא כי 71 אחוז מהיהודים הבריטים אינם מרגישים אי-נוחות בגלל פעולותיה של ישראל. בנוסף, יהודים בריטים רבים מרגישים מחויבות להגן על ישראל בחברה הבריטית וגם הם, בדיוק כמו ישראלים, מרגישים מאוכזבים מהאופן בו מוצגת ישראל במדיה הבריטית.
מדוע, אם כן, ישראלים לא נכללים יותר בחיי היהודים הבריטים? אני חושב שישנן מספר סיבות לכך והאשמה אינה נופלת רק על אחת מהקבוצות.
רוב הפעילות הציונית הבריטית נעשית על ידי ארגונים שנוסדו לפני קום מדינת ישראל. אם ניקח את תנועות הנוער הציוניות, למשל: הפדרציה של הנוער הציוני, בני עקיבא, הבונים דרור וכדומה כולן נועדו לקידום עלייה או תמיכה בישראל מהגולה. המסר שלהן הוא אולי הגיוני ליהודים בריטים צעירים, אבל לא לישראלים צעירים בבריטניה – ולכן אולי ישנה פופולאריות גוברת של ישראלים בלונדון בתנועת הצופים, למשל.
מצד שני, ישראלים לא מבליטים את נוכחותם. אם רוב חיי הקהילה היהודית הבריטית מתרחשת בבתי כנסת, מרכזים קהילתיים או בכיתות, זה לא ממש מפתיע שישראלים חילונים רבים לא לוקחים בהם חלק. רוב הישראלים לא חשים צורך בבית כנסת או בית ספר כדי לשמר את זהותם היהודית, וחלקם דוחים את המוסדות של יהדות בריטניה. ישראלים גם לעיתים סגורים בתוך עצמם, לכן יהודים בריטים אינם יוצרים איתם קשר בעל קונטקסט יהודי או על בסיס קבוע.
מאמרים קשורים
הבעיה קשורה למודעות וגם לדחייה מודעת. אם ישראלים בבריטניה לא ישמיעו את קולם, הם ימשיכו להיות בלתי מיוצגים. אי אפשר לצפות מיהודים בריטים שישנו את דרכי החשיבה שלהם כדי לקרב ישראלים, אם הם לא יודעים שישראלים רבים מרגישים דחויים כרגע. ישנו פער תרבותי שצריך לגשר עליו משני הצדדים, אם אנחנו מעוניינים למצוא מכנה משותף.
חלק מהבעיה היא העובדה שישראלים רבים, אם לא הרוב המוחלט, מתכוונים לחזור לישראל. למה לקחת חלק בחיי הגלות אם בקרוב הם יחזרו לישראל? אני ורבים מחבריי היהודים הבריטים רואים בתפישה זו עלבון – לחשוב שהיהדות בגלות היא במהותה נחותה, אבל זאת לא הנקודה. ישראלים שהכו פה שורשים ומעוניינים להשתתף בחיי היהודים בתנאים שלהם לא יכולים להתעלם ממחויבותם לעניין.
התלונה של חוסר ייצוג אינה מיוחדת רק לישראלים. לעיתים קרובות, הקבוצות הטוענות כי הן מייצגות את הקהילה היהודית-בריטית – שהעומדים בראשן הם בדרך כלל גברים זקנים לבנים – מתעלמות מיהודים מקבוצות שונות, כמו יהודים צעירים, לא-אורתודוכסים, יהודים מהקהילה ההומו-לסבית, יהודים מזרחים וכדומה. אם ישראלים מרגישים שהם לבד, האמת היא שהם לא. גם ישראלים וגם יהודים בריטים צריכים למצוא דרכים אחרות לדבר אחד עם השני, ולא דרך המוסדות המסורתיים של יהדות אנגליה.
לכן, חשוב שישראלים יארגנו זאת בעצמם. אם המוסדות היהודיים אינם מייצגים אתכם, יסדו מוסדות חדשים! זה בוודאי יעלה את רמת המודעות לקיומכם. ברור שהקהילה היהודית צריכה שינוי בגישה לגבי הישראלים פה, אבל ניתן להשיג זאת על ידי מציאת דרכים חדשות לתקשר בין הצדדים, גם אם זה קשה.
המאמר בג’ואיש כרוניקל מהווה נקודת פתיחה טובה, אבל ניתן לעשות יותר. דרוש דו-שיח בונה. אחרי הכול, אם אנחנו לא יכולים להבין אחד את השני, אין סיכוי לחולל שינוי. אני מאמין שעלונדון – במיוחד באינטרנט, שם הוא בעברית וגם באנגלית – יכול לקחת חלק פעיל בעניין.
* הכותב הוא עורך אתר עלונדון באנגלית: www.alondon.net/en
