הבחנתי בה בפעם הראשונה כשביקרתי בגולדרס גרין, יושבת לה בכניסה למסעדה של קנטאקי פרייד צ’יקן בתחילת הרחוב, קרוב לתחתית. אולי היא מקבצת נדבות, אולי סתם עושה את מה שהיא רגילה לעשות- שום דבר. לפי כמות השקים והשקיות שהיא סוחבת איתה, אין לה בית. אין לה כתובת אחרת מלבד המדרכה שליד המסעדה של קנטאקי, גולדרס גרין, לונדון. בכסף שאנשים זורקים לה היא קונה ארוחות מוכנות. אולי היא מקבלת מספיק, אולי היא לא חושבת רחוק מספיק כדי לקנות לחם וגבינה מטסקו. וככה החיים שלה מתנהלים; שעות של ישיבה, כמה דקות של אכילה, ותמונה של זקן מחייך תלויה מעליה כל הזמן. גם כן חיים.
בלילה היא פותחת מטרייה שתגן עליה מהרוח, ונרדמת ככה, כמו שהיא, בישיבה. לפעמים היא מתעוררת ויוצאת מהקונכייה שבנתה לה כדי להשתין בתוך תחנת האוטובוס הקרובה. היא מרימה את החצאית שלה, וגם רגל אחת, כדי לא להתלכלך. כמו כלבת רחוב. אל תדברו איתה על אזרחות נכונה, ואל תזכירו את החשיבות של ניקיון סביבתי. זה לא מעניין אותה; המדינה כבר מזמן השתינה עליה, עכשיו תורה להשתין חזרה.
היא מרתקת אותי, הזקנה של הקנטאקי. אבל היא בעיקר מפחידה. ואני רוצה להתקרב, ורוצה להישאר רחוקה. גם שני מטבעות שזרקתי לה פעם, לא גרמו לנו לפתוח בשיחה. הזקנה של קנטאקי אפילו לא זיכתה אותי במבט נוסף. רק גרגרה בתגובה כדי להיפטר מהליחה.
הרבה זמן לא יצא לי לפגוש את הזקנה של קנטאקי. חודשיים עברו מאז שעזבתי את גולדרס גרין ואותה. הגשם של ינואר דופק על החלון החדש שלי, מטפטף על הגג של הדירה. התנור מפזר חום נעים לכל החדרים, ועל הגז מתבשל לאט מרק ירקות. כמה שאני מנסה, אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליה. לא שחסרים בעיר הזו הומלסים מסכנים ואומללים. הם צצים בכל פינת רחוב, נרדמים על כל מדרכה פנויה. ילדים, מבוגרים, נשים וגברים. מסכנים – ואנחנו מתרגלים למראות, חולפים על פניהם במהירות כאילו לא היו מעולם. גם לזקנה של קנטאקי אנחנו כבר לא מתייחסים. היא חלק מהנוף, מספר בפוסט- קוד של הרחוב; אולי יש לה שם, אבל אין לה משמעות.
