רוחות חדשות מנשבות בבריטניה הרשמית כלפי ישראל. סימנים רבים מן השבועות האחרונים מעידים על כך שהמדיניות הפרו-ישראלית של טוני בלייר תימשך, אף ביתר שאת בימיו של יורשו. זה התחיל עם הצהרתו הציונית של גורדון בראון ביום העצמאות, לפיה ישראל היא אחד ההישגים הגדולים ביותר של המאה העשרים. זה נמשך בדיאלוג שבריטניה החלה לפתח עם ראשי המתנחלים בגדה המערבית, אותם היא הזמינה למסיבת יום ההולדת של המלכה.זה יימשך גם בכל הנוגע לסוגיה האיראנית. התחושה המקננת בקריית וייטהול, היא שיש להציע תמיכה פוליטית נוספת לישראל, לנוכח האיומים המרחפים מעל ראשה מצפון, מדרום ומכיוון איראן.
לא בכדי משטר האייטולות מקרב את לונדון לישראל. לאחר תפישתם אשתקד של המלחים הבריטיים במפרץ הפרסי והשפלתם בפומבי, ולנוכח המעורבות האיראנית בעיראק ובאפגניסטן, נשמעות זמירות חדשות ברחוב דאונינג. ההערכה, לפיה נשק וידע איראני עומדים מאחורי הרג החיילים הבריטים במזרח-התיכון, מחזקת את ההבנה לקולות הנשמעים בישראל בזכות התקפה על מתקני הגרעין באיראן. בראון מתקרב למסקנה זו. גם הוא סבור כי הצעדים הדיפלומטיים מוצו. במלים אחרות, אם וכאשר יבצע חיל האוויר את פשיטתו על נאנתז, בריטניה לא תגנה את ישראל. להיפך, היא תצטרף לארצות הברית בהכרזה כי המדובר היה בצעד של מוצא אחרון.
בריטניה הייתה אף בין המדינות שתמכו בתוך האיחוד האירופי בהידוק הקשר עם ישראל. תרם למגמה זו הסכם הרגיעה עם הפלסטינים והמומ הבלתי רשמי שהחל עם סוריה באמצעות התיווך התורכי. מהלך זה מעורר דאגה בקרב תומכי העניין הערבי בווסטמינסטר. אחד מהם, נזיר אחמד, היושב בבית הלורדים, נתן לכך ביטוי חד משמעי. הוא שיגר איגרת לאחד מן השרים במשרד החוץ הבריטי וביקש ממנו לחדול ממה שהוא מכנה הנטייה לישראל על חשבון הפלסטינים המדוכאים. הוא אפילו קורא לחרם על ישראל, דוגמת זה שהוטל על דרום-אפריקה של עידן האפרטהייד.
טוני בלייר, כזכור, תמך בפלישה לעיראק וסירב לאכוף על ישראל הפסקת אש במהלך מלחמת לבנון השנייה. במפלגתו, היו כאלה שניסו בשעתו להדיחו על רקע המדיניות המזרח-תיכונית שלו. בלייבור, קיוו הערביסטים, כי גורדון בראון יחדל מתמיכה זו. נראה שהם טעו. לממשלה הבריטית יש סיבות רבות לכך, לאו דווקא מאהבת מרדכי. ראשית, לונדון לוקחת ברצינות את איומיו של אחמדינג’אד ואפילו חוששת כי נשקו הגרעיני יופנה גם לאירופה. שנית, לונדון הגיעה למסקנה שמדיניות הפיוס כלפי האיסלאם הקיצוני לא הביאה לכל תוצאות. הראייה: איומי הטרור עליה הולכים וגוברים וגדל מידי יום מספרם של המתאבדים הפוטנציאלים הזוממים לבצע מעשי טבח בלב המדינה. שלישית, לונדון לא רואה בעין יפה את ההתקרבות הגדולה שמבצעת צרפת כלפי ישראל בעידן סרקוזי לאחר שנים רבות של עוינות פריזאית מובהקת.
אין זה מקרה שממשלת בראון יוצאת מגדרה כדי להוקיע את האקדמיה הבריטית על ניסיונה להטיל חרם על ישראל. באותה מידה, היא מחזיקה בדעה כי פעילות השמאל הקיצוני בתוך המפלגה פוגעת בה אלקטוראלית ומסכנת את בחירתה מחדש. ברחוב דאונינג מקבלים את ההערכה כי דעותיו הפוליטיות של קן ליווינגסטון הביאו למפלתו בבחירות האחרונות לראשות עיריית לונדון. הציבור הבריטי, הנתון בחרדה יומיומית של פיגועים מוסלמיים, מתחיל למאוס בתקינות הפוליטית, המשחררת מן הכלא מטיף גי’האד כמו אבו קטאדה. הוא מבקש לשוב אל הימים היותר שפויים בהם חוקי זכויות אזרח לא הפקירו את זכותם שלהם לחיות בביטחון תחת גפנם ותאנתם.
בריטניה לא מאמינה בנצרות
תחושת המיאוס הזאת מקבלת ביטוי דווקא בקרב הכנסייה האנגליקנית, זו שהעומד בראשה קרא לא מכבר למאמיניה להשלים עם קיומם של חוקי שאריעה במדינה. הנה טוען דוח חדש של הכנסייה, כי הנוצרים במדינה מופלים לרעה לעומת המוסלמים. ההאשמה חמורה ולפיה הממשלה הבריטית משלמת מס שפתיים לנצרות ומפלה לטובה את האיסלאם ודתות מיעוט אחרות. כך נטען במסמך חריף בשם מוסר אבל לא מצפן שחובר על ידי כמה מראשי הכנסייה ועתיד להתפרסם בקרוב. עיקר הביקורת מופנה כלפי מפלגת הלייבור שמתעלמת מהתפוררות החברה ואינה מכירה ביכולתה של הכנסייה לתרום לחיי הציבור במדינה. לצד דברי שבח למפלגה השמרנית, קובע הדוח כי בממשלה יש חוסר הבנה מוחלט לחיי הנצרות וכי היא מעדיפה לדאוג לרווחתן של דתות אחרות. האיסלאם מוזכר במפורש במסמך כדת הנהנת, תחת הלייבור, מתנאים מועדפים.
אין זו הפעם הראשונה בה הכנסייה מביעה את תסכולה ממה שנראה בעיניה כרצון להפיס את האיסלאם, מתוך כוונה לנטרל את המתח הבין-דתי השורר בבריטניה מאז פיגועי לונדון לפני שלוש שנים. עד עתה הביעו בישופים בודדים מורת-רוח מהמצב הנוכחי, אולם עתה, נראה כי הדוח ימסד את הלך הרוח הקיים בקרב ראשי הנצרות בבריטניה.
עיראקיידה בגולדרס גרין
ח’אלד אל קישטאני הוא סופר עיראקי מוסלמי, תושב לונדון, ששמו הולך לפניו בעולם הערבי. ספרו האחרון, על נהרות בבל, עוסק ביהודי עיראק וכולו שבח וקילוסין לקהילה המפורסמת, ממנה נותרו היום שמונה אנשים בלבד. אל קישטאני היה אחד מאורחי הפסטיבל העיראקי, שהתקיים בסוף יוני בגולדרס גרין ומשך אליו מאות משתתפים. יזם אותו אדווין שוקור, איש עסקים יהודי, בעל קשרים חובקי העולם הערבי. הבי.בי.סי. הקדיש תוכנית בת חצי שעה ליהודי ערב. מעולם לא נפגשתי באנשים כה מוצלחים, אמר קישטאני וקיבל איומים על חייו.
להיות עיראקי-יהודי הפך לאופנתי. רק השנה נוספו שני ספרים למדף. האחד נכתב על יד מרינה בנג’מין (‘ימיו האחרונים של בבל’) והשני (‘זיכרונות עדן’) שנכתב על ידי ויולט שמש והובא לדפוס על ידי בתה מירה.
השורה התחתונה בכנס זה הייתה קריאה לדרוש את נכסי קהילה בעיראק ולהשיבם לחיקה. העיראקים, הפעם, אינם מתכוונים לוותר.
קצרצרים
***המיליארדר הישראלי סמי עופר שופך עשרות מיליונים על שיקום הספינה ‘קאטי סארק’ והמוזיאון הימי בגריניץ’, אבל משום מה מתעלמת העיתונות הבריטית ממוצאו.
***1200 אנגליקנים התכנסו בירושלים כדי לדון בנושא העתיד לקרוע אותם לגזרים הומוסקסואליות.
***בוריס ג’ונסון נחקר על ידי המשטרה. מסתבר שכאשר סיקר את המלחמה בעיראק כעיתונאי הוא חמד לעצמו את קופסת הסיגרים של טאריק עזיז…הנה מישהו במערב סוף סוף משלם על אותה פלישה.
