ישראלי חדש בלונדון, אחד כמוני למשל, לא זקוק ליותר משלוש יממות על מנת ללמוד כמה וכמה פרטים מדהימים באמת: אתה יודע, לחשה לי ישראלית ותיקה כממתיקה סוד. לאנגלים יש חדשות אחרות. לגמרי אחרות. תיזהר במה שאתה קורא ותדע שהכל שקרים.
כמי ששיכשך עמוק בתוך ביצת העיתונות הישראלית – כמי שיודע עד כמה המים שם לא פעם עכורים – נמלאתי פליאה, שלא לדבר על סקרנות בלתי נשלטת. הייתכן שהוטעיתי? שהולכתי שולל? המדינה הגאה והמפוארת שאליה הגעתי נרגש עד לשד עצמותיי המפרפרות, ארץ הולדתם של ויליאם שייקספיר, וינסטון צ’רצ’יל ופול גאסקוין – היא לא יותר מאשר רפובליקת בננות תקשורתית, כזו שבה העיתונים משקרים חדשות לבקרים? נרעש מהגילוי שאלתי: מה הכוונה?. ידידתי הלונדונית, תושבת באר שבע במקור, הישירה אליי מבט סלחני. כגורו לחסיד מסומם, ובקור רוח מעורר השתאות, פלטה את הדוקטרינה הבאה: תקשיב לי טוב. הכל שקרים. מילה אמת אין שם. בוא נאמר לדוגמה, כשיורדים על מחנה פליטים, הם כותבים ‘הרס’, ‘השמדה’, ‘טבח’. כשאנחנו מורידים מחבל, הם כותבים ‘ילד בן 9 נרצח על ידי חיילים ישראלים’. מה ז’ת-ו-מ-ר-ת נרצח? איך נרצח? אה? אני שואלת אותך. הוא היה מחבל. וחוץ מזה, איך חייל ישראלי יכול להרוס ולהשמיד? את התשובות לכמה מהשאלות האלו קיבלתי עוד באותו ערב. מישראלי אחר שפגשתי בדירה באדג’וור. בחור צעיר, חביב וחייכן שחולם להצליח בגדול. בינתיים הוא מגלגל עגלה בפרברי לונדון, ומציע לעוברים ושבים כיסויים לפלאפונים. מ’גבעתי’ הוא השתחרר לא מזמן, בשיאה של האינתיפאדה, ואיזה אקשן אחי. איזה אקשן, אני שואל, ומיד שומע בתגובה על סדרת מקרים, שתיאורן מלווה במלים צחוקים, קטעים, בלגן – מקרים שרצף העלילה שלהם כרוך לרוב בבתים הרוסים, רכוש פרטי שהוצא מכלל שימוש, ואזרחים תמימים ששלוותם הופרה בברוטאליות על ידי כמה צעירים ישראלים. כאלה ששנים רבות מאוחר יותר עוד יתארו את המקרים כ-צחוקים וקטעים.
ישראלי חדש בלונדון לא צריך יותר משלוש יממות על מנת לשמוע לפחות שלוש פעמים מותיקי הכפר שהאנגלים הם שקרנים. שהעיתונות מוסתת, ש’הטיימס’ נוכלים וה’בי-בי-סי’ רמאים. אבל כמי שבא מזירת ההתרחשות, כמי ששמע וראה ושירת וירה וספג והחטיא ופגע – כמי שסיפורים כמו זה של הבחור החייכן אינם זרים לו – אני יכול לומר בהחלטיות: גם אנחנו משקרים. ומילא לגויים בניכר, חמור מכך – לעצמנו.
יהודיים וישראלים בתפוצות נוטים לא פעם, ובלי הסבר מניח את הדעת, לרגישות ורגשנות יתר כלפי הבן יקיר לי. לכאן או לכאן, לימין או לשמאל. זה תמיד מוביל לגיבושן של דעות קיצוניות, מנותקות, צפות אי שם במרחב המצומצם והעיוור של האמוציה האינפנטילית. איזון, רציונליזציה, ניתוח קר ומפוכח הופכים להיות מצרכים נדירים. מה שמוליד את התופעה הגרוטסקית המכונה בפי: פטריוטיזם בפני. ישראלים ויהודים שהופכים פתאום למסתערים בחזית, למחרפי הנפש, לשוכבים על הגדר.
חבל מאוד שהם כאלה על כוס תה של יום ראשון בבוקר בגולדרס גרין ולא על פחית לוף בעזה, ג’נין או טול כרם. חבל שאת הנתזים מפיזור סיסמאות קרב חלולות מתוכן נושאים כמה אלפי יושבים בציון, שעוד רגע כורעים תחת עולו ההולך וכבד של הכיבוש. תחת עולן ההולך וכבד של אותן סיסמאות ריקות מתוכן. תחת עולה של המדינה ממנה נמלטו רבים אחרים כל עוד נפשם בם. וכן, בשיחת הסלון הבאה שלכם קחו בחשבון עובדה מפתיעה: חייל ישראלי יכול להרוס ולהשמיד. לפעמים אפילו סתם ככה בשביל הצחוקים. ואת זה לא קראתם ב’טיימס’.
