אנגליה זה א”ב בכדורגל

ארסנל – נו באמת, ארסן ונגר, אם לא עכשיו – אימתי. זה שהמנג’ר הצרפתי נשאר באמירויות אחרי שש שנות בצורת, זה אולי תעודת כבוד להנהלה. אבל האוהדים מחפשים כבוד ויוקרה מסוג אחר. הם רוצים שפנקס הצ’קים יישלף, ששוער נורמאלי יירכש, שקבוצה מאוזנת תשחק. חלום הצעירים – אאוט, ארסנל היפה וגם אופה – אין.

בייל גארת – כל ההבדל. כולם מדברים כרגע על לוקה מודריץ’, אבל אם בווייט הארט ליין יצליחו להשאיר את היהלום הוולשי שלהם, הכדורגלן הטוב ביותר בפרמיירליג אשתקד, יש לספרס סיכוי להתברג בחבורת הצ’מפיונס ליג.

גרנט אברם – מי?

ד

רבי – מערב במקום מזרח. חמישה מפגשים כלל לונדוניים עם הפטישים מאפטון פארק, פינו מקומם לחמישה דרבים עם הריינג’רס מלופטוס רואד. וזה גם קורה במלאת חצי יובל, 25 שנים, לשער הגרנדיוזי ההוא של דוד פיזנטי במדי ק.פ.ר נגד ווסטהאם. כמה חבל שהדרבי הזה יצטרך לחכות.

ההתאחדות לכדורגל – זו השנה בה הגיע הזמן להתפכח ולהפסיק לשלם למאמן לאומי – ולא חשוב מיהו, אפילו ברק אובמה – שישה מיליון פאונד בעונה עבור 29 ימי עבודה. זה יכול להיות צעד אחד נכון בדרך לשפיות. אליו אפשר לצרף את הניטור האלקטרוני במגרשים. גם פה כבר יפה שעה אחת קודם.

ווסטהאם – איך היה דן בן אמוץ המנוח אומר? אח, אח, אח, איך עזבת אותנו. אבל למרות הירידה, כדאי לפקוד את איצטדיון אן בולין גם העונה. יהיו כרטיסים בשפע, אווירת בועות בכיף וכדורגל אמביציוזי, שאפתני, מעניין והרבה יותר מנצח. וגם אם לא – לפחות לא יהיה שם מאמן ישראלי, כך שלא נצטרך לבכות פעמיים.

זבלואידים (עיתונות זבל) – איך שר אלטון ג’ון? Don’t let The Sun get down on me – you.

חג המולד – והשנה, גבירותיי ורבותיי, הכריסמס של הכדורגל מגיע מוקדם מהרגיל. לוח המשחקים של חג המולד צפוף אמנם כרגיל, אבל המפגשים המעניינים יותר – פעמיים ברציפות מנצ’סטר יונייטד בעיר – יתקיימו בשבוע שלפני. עכשיו לפחות נגלה מה יותר חשוב למבקרים בבירה: הכדורגל או הסיילים.

טוטנהאם – רבע גמר ליגת האלופות אשתקד הותיר אולי טעם של עונה מתוקה או לפחות לא מפוספסת לחלוטין, אבל ההתרפקות הזו הסתיימה ועכשיו אנו בשעת התרנגול: עונה החייבת להראות התקדמות. קריאת תגר על תארים. הישגים. לא מספיק כרבולת – צריך גם ביצים.

יול מרטין – המרענן הרשמי של האנדרדוגיות הלונדונית. המנג’ר ההולנדי שוב הוכיח כמה גדול האפיל של הביג בן וברנט קרוס. הוא העדיף את פולהאם על פני אייאקס. כולנו עשויים ליהנות מהאהבה ומהטאץ’ של יול, למרות שדי בטוח שבהדרכתו מחיר הקוטג’ רק יעלה.

כרטיסים – מה יהיה? לא יהיה. הייאוש לא ייעשה יותר נוח. הביקוש יעלה, ההיצע יישאר מצומצם, הספסרים יחגגו, המתווכים יפרחו, החוק יעמוד מנגד חסר אונים, וכמו בהרבה מובנים אחרים – בלונדון גם הכדורגל יהיה בעיקר לעשירים.

ליגת האלופות – ארסנל וצ’לסי, צ’לסי וארסנל. שתי הלונדוניות היחידות שהגיעו לגמר הצ’מפיונס ינסו לעשות צעד אחד נוסף קדימה ולהיות הלונדונית הראשונה שמניפה את הגביע. הגמר יהיה אמנם במאי במינכן – אבל תסכימו שאין כמו להביא גביע אירופי ללונדון כדי לקשט איתו את אולימפיאדת 2012.

מנצ’סטר – יום אחד עוד יעשו על זה סרט. לונדון נגד מנצ’סטר. מלחמת הכדורים. התותחנים והכחולים מול השדים האדומים והתכולים. זו מתחילה להיות שושלת. ברגע שמנצ’סטר סיטי התעשרה ויונייטד שברה את שיא הכתרים, הפך הקרב על ההגמוניה בין שתי ערים – למרובע. רק שללונדון יש יתרון מובנה: היא יכולה להכניס לזירה ולמשוואה עוד כוחות (טוטנהאם). נראה אותה.

נבחרת אנגליה – על החולצות שלה כדאי מאוד השנה להוסיף ליד שלוש האריות גם לוגו: נא לא לפתח ציפיות. אנגליה הבינונית של פאביו קאפלו מספיק טובה אולי על מנת להעפיל ליורו 2012 בפולין ובאוקראינה, אבל בשום פנים ואופן לא מתקרבת להצדיק את ההייפ ששוב יהיה סביבה, בדרישה לפתוח שערי רקיע בטורניר עצמו. מסקנה: מי שיבוא לבוש כדבעי עם פרופורציות – יתאכזב פחות ולכן ייהנה יותר.

ססק פברגאס, סמיר נאסרי – לכל אחד יש מחליף ותחליף, אבל אם השניים האלה יעזבו את ארסנל הקיץ ביחד – מלאכת הבנייה והשיקום באמירויות תהיה קשה שבעתיים.

עסקים/עסקאות – כל מה שנכתב במהדורה הראשונה של המילונדון הזה, יכול להשתנות קוטבית במהדורה השנייה, אם אפילו 25 אחוז מהשמות המסתובבים בבורסת ההעברות התקשורתית, אכן יצנחו בסופו של יום בבירתנו. לדוגמה: קון אגוארו, דייגו פורלאן, קאקה, אלכסיס סאנצ’ז, פלקאו. יש עוד רבים וטובים, וגם רבים ובינוניים. ההוכחה תהיה בפודינג, כלומר בתמהיל. Watch this space.

פריק שואו – מילוול, קריסטל פאלאס, ווטפורד, ווסטהאם (כבר אמרנו), לייטון אוריינט, צ’רלטון, ברנטפורד, בארנט – כולן בליגות הנמוכות, לכולן אפשר להגיע באנדרגראונד, כולן שוות קפיצה, שתעניק נופך אנתרופולוגי מרתק לביקור.

צ‘לסי – לא חשוב מי עוד יצעד אל הגשר הקיץ, הסיפור של הסגנית כבר נכתב: אנדרה וילאס בואס, המאמן החדש, ילד בן 33 הצעיר מחלק מחניכיו, יעמוד במרכז כל הכותרות וההתעניינות גם אם חייזר ינחת לפתע בסטמפורד ברידג’. מוריניו החדש? הפורטוגלי מנסה בכל כוחו להימנע מההשוואה, אבל זה לא יעזור לו. גם אם ציבור האוהדים יפרגן לו, בעל הבית רומן אברמוביץ’ ישפוט אותו אך ורק לפי הפרמטרים של המיוחד.

ק.פ.ר – וולקאם בק, ריינג’רס. החזרה לפרמיירליג אחרי עשור וחצי היא מבורכת, אבל היא תהיה שווה כקליפת השום אם לא תהיה לה המשכיות. כלומר, צריך להשקיע. בסגל, באיצטדיון ראוי, בתשתית, בנוער ובקיים. מה הקיים? אדל טאראבט. תמכרו אותו – מכרתם את הסטטוס בפרמיירליג.

רדנאפ הארי – כשהארי פגש את סאלי, או לפרק את הארי – זו השאלה. הרומן של האנגלי העממי הזה עם הלול שלו יכול להיות מרענן ומלבב כמו מערכת היחסים ההולכת ומלבלבת בין מג רייאן לבילי קריסטל בסרט הפולחן הנפלא מ-1989, או עכור וללא פוקוס כמו בעלילה השנונה של וודי אלן מ-1997. רדנאפ חי בסרט אם הוא חושב שהעונה הזו לא תחרוץ גם את גורלו כיורשו האפשרי כמנג’ר אנגליה.

שערוריות – ישראל, טורקיה, פינלנד, איטליה – הסקנדלים והשחיתויות בממלכות הכדורגל, ההימורים, ההטיות והמכירות, פורחים כפטריות מורעלות אחרי גשם של שערים, שלך תדע כמה מהם הוזמנו מראש. ואם באזובי הקיר נפלה השלכת, היש סיכוי שהיא תדביק גם את הארזים? אנחנו עדיין מאמינים שלונדון ואנגליה הם מבצר של יושר, אמינות ואינטגריטי. God save the queen אם לא.

תיירים – אין חדש תחת השמש: עשרה אחוז סקנדינבים, חמישה עשר אחוז יפנים ושבעים וחמישה אחוז ישראלים. בצדק, עם סגולה.