הקיץ הבריטי הגדול, כפי שאוהבים לתאר אותו במחוזותינו, כשמו כן הוא. הוא התחיל בתצוגת הפרחים של צ?לסי, המשיך למירוץ האסקוט, התעכב בטורנירי הטניס קווינס וכמובן ווימבלדון, חגג סוף שבוע בגלסטנברי, עשה סיבוב ברגאטה, העניק סיפוק לחוגגי האופרה בגליינבורן ומקנח בעשרות פסטיבלים למוזיקה ולספרות. אלא שאל תוך הרשימה הזאת, ודווקא ביום האב, השתרבב לו אירוע מרנין נוסף הקרוי יום אל?קודס. זהו היום עליו הכריז האייתוללה חומייני לאחר המהפכה המוסלמית שהנהיג באיראן ב?1979. בפתווה שהנפיק בשעתו, הוא ציווה על כל המוסלמים בעולם לציין את העובדה שירושלים עדיין נמצאת תחת שליטתם של הכופרים.
בלונדון, יותר מכל בירה אירופית אחרת, לקחו את הצו ברצינות, ומדי שנה, כמו כל אירוע בריטי קייצי, מצוין היום על ידי מאות מאמינים בצעדה משולהבת העושה את דרכה ברחוב ריג?נט ומסתיימת מול השגרירות האמריקאית בכיכר גרובנר.
לשווא תחפשו בקהל אוהבי מוזיקה מכל סוג שהוא. גם לא נשים במחשוף הנועלות לרגליהן מגפי גומי. אבל אולי תתרשמו מן העובדה שהצועדים מניפים את דגלי החיזבאללה הצהובים, קוראים בגנותו של המערב ונשבעים להכחיד את ישראל. יש כאלה, כמו אנשי הפדרציה הציונית, שמתפלצים מהאירוע, יש כאלה שהתרגלו למחזה כאילו היה הפנינג בהייד פארק. המשטרה, מצידה, מתייחסת למפגן בשוויון נפש, כאילו היה חלק מהתפריט של הקיץ הבריטי הגדול.
גם השנה, שוב ביום האב, התגודדו החיזבלונים בנקודת המוצא הקבועה מחוץ לבניין הבי.בי.סי. גם הפעם הם הניפו דגלים צהובים וחבשו כובעים צהובים. אפילו הקומנדו של נטורי קרתא לא הבריז והגיע בהמוניו. אלא שהשנה היה גם חידוש: הציונים הואשמו לא רק בגזילת פלסטין, אלא הם גם עמדו מאחורי השריפה הגדולה שפקדה את מגדל הדירות בצפון קנסינגטון. מי שנתן את האות להסתערות היה לא אחר מאשר המארגן עצמו. זהו נאזים עלי, מנהל הועד המוסלמי לזכויות אדם (ברצינות) אשר נבח אל תוך המיקרופון את המילים הבאות: חלק מהתומכים הגדולים של המפלגה השמרנית הם ציונים. הם אלה שאחראים לרציחתם של האנשים בגרנפל, התומכים הציונים של המפלגה השמרנית. הוא אפילו חזר וחידד את דבריו באמצעות המשפט: ציונים שנותנים כסף למפלגת השמרנים כדי להרוג אנשים בבניינים גבוהים.
המשטרה סברה כי אין מדובר בהסתה, אלא בהבעת דעה. היא גם הייתה מנועה מלדרוש את הסרת הדגלים הצהובים, שכן הזרוע הפוליטית של החיזבאללה לא הוצאה מחוץ לחוק. אכן היו אף כאלה שטרחו להצמיד מדבקה לכובעי המצחייה שלהם, לפיה התמיכה אינה נתונה לזרוע הצבאית של מפלגת האל. כאשר המתינו להם מפגיני הנגד, לא יכול היה נאזים עלי להתאפק ובאמצעות המגפון אמר כי הציונים מנסים לכבוש לא רק את פלסטין, אלא אף את לונדון. כמה חברי פרלמנט, כמו תמיד, הביעו זעזוע לפני ואחרי, וראש העיר אמר כי אומנם הוא שוחח על המפגן עם המשטרה, אך אין בסמכותו לבטלו.
בכל זאת משהו השתנה. היו ימים שבהם אורח הכבוד של יום אל?קודס היה ג?רמי קורבין, חברו הטוב של מיסטר עלי. מאז נושא מנהיג הלייבור את הדגל הצהוב בתוככי הפרלמנט. לרחוב הוא כבר אינו זקוק. אולם הקרקס הזה חוזר על עצמו בתדירות קבועה בכל שנה והממשלה הבריטית ממשיכה לטעון כי רק הזרוע הצבאית של החיזבאללה רשומה אצלה כארגון טרור. להתראות בקיץ הבריטי הגדול הבא.
העקבות מובילות לעזה
אבן תיימיה היה תאולוג מוסלמי סוני שחי בימי הביניים. הוא ידוע בפסיקותיו הדתיות לפיהן מותר וצריך להכריז ג?יהאד לא רק על הכופרים, אלא אף על מוסלמים אחרים הסוטים מדרך הישר. דינם של אלה המעליבים את מוחמד הוא אחד – למות בסיף. אבן תיימיה הוא גם מסגד ברצועת עזה הקרוי על שמו והמקום החביב ביותר על החמאס להוציא להורג את יריביו, אם בתלייה ואם באמצעות נשק מודרני יותר. אולם אבן תיימיה הוא גם שמו של ארגון פלסטיני קטן, תומך דאעש, אשר העלה לא מכבר סרטון ליוטיוב ובו הוראות מפורטות להכנת פצצה מתוצרת בית. הסרטון אורך למעלה מ?20 דקות והוא נקרא בערבית רעיונות ג?יהאדיסטיים עבור אריות בודדים.
עתה התברר כי המחבל המתאבד ממנצ?סטר ישב בסבלנות מול המחשב והרכיב את הפצצה הקטלנית שהרגה 22 בני אדם ופצעה עשרות רבות. המטען הכיל אצטון חומצתי וניתן להרכיבו באמצעות כלי מטבח פשוטים, כמו מסננת ופילטר קפה. חומרים דומים היו בפיגועים הגדולים בלונדון, פריז ובריסל. הקליפ מפרט גם כיצד ניתן להרוג את אלה אשר שרדו את ההתקפה הראשונה. בכך הגיעה המשטרה הבריטית למסקנה הסופית כי אותו סלמן עבדי לא היה זקוק לסיוע ממחבלים אחרים למרות ששהה בלוב, מולדת הוריו, זמן קצר לפני הטבח בארנה של העיר.
טעות לעולם חוזרת
תארו לכם שכלי תקשורת ישראליים היו מכתירים את הפיגוע שהתרחש בשוק בורו בתחילת יוני בכותרת הבאה: שלושה בריטים נהרגו אחרי דקירות קטלניות בלונדון. השגרירות הבריטית בתל אביב לא הייתה מאחרת להגיש תלונה לנוגעים בדבר ובצדק. אולם לאחר הירצחה של הדס מלכא בשער שכם, מצא לו הבי.בי.סי לתאר את מה שהתרחש בכותרת הזאת: שלושה פלסטינים נהרגו אחרי דקירות קטלניות בירושלים.
ההמשך כבר היה ידוע מראש. בנימין נתניהו הזדעזע והורה למשרד החוץ להגיב. השגרירות בלונדון פרסמה הודעת גינוי ואיגוד השידור התנצל על פי הנוסחה הקבועה אותה שלף ממחסן ההתנצלויות שלו: אנו מודים שהכותרת המקורית לא שיקפה בצורה הולמת את השתלשלות האירועים ובסופו של דבר שינינו אותה. מאחר שלא הייתה כוונה להטעות את הציבור, אנו מצטערים על הפגיעה שנגרמה.
מאמרים קשורים
אלא שטעות זו נגרמת פעם אחר פעם, בעיקר לאחר מעשי טרור נגד אזרחים ישראלים, והיא זוכה לתיקון רק לאחר מחאה חריפה. אפילו ההתנצלות לא נשמעת אמיתית, שכן היא כבר חזרה על עצמה בעבר לאחר שהנזק כבר נעשה, כפי שצייץ על כך בנו של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ ג?וניור. הטעות הבאה היא רק עניין של זמן וזה יגיע אחרי הפיגוע הבא בירושלים.
איבוד עשתונות בפינסברי
ההתרפסות הבריטית בפני המוסלמים שוברת שיאים חדשים. אחרי אירוע הדריסה ליד מסגד פינסברי פארק קיבלו כל מקומות העבודה ברחבי המדינה הוראה להכריז במשרדים על דקת דומייה בשל מותו של אחד המתפללים בטענה כי מדובר היה באירוע טרור. אבל האם מדובר היה במעשה טרור? הנהג הדורס לא השתייך לקבוצה מסוימת, לא הושפע מאידאולוגיה קיצונית ולמעשה היה מוצף מכף רגל ועד ראש בבעיות אישיות. במציאות שפויה היה המעשה הזה מוגדר כפשע שנאה ותו לא, אולם הממשלה יצאה מדעתה כדי להפגין את שאט נפשה מהאירוע אותו היא חפצה לכנות אירוע טרור לכל דבר. בכך היא השוותה בין מעשה זה לבין הפיגועים ההמוניים שהתרחשו במנצ?סטר ועל שני גשרי לונדון בתוך פרק זמן של חודש אחד. מסיבה זו הזדרזה תרזה מיי (או מה שנשאר ממנה) להפגין נוכחות בזירה באקט מוגזם, שנועד לכסות על מחדל הופעתה האומללה במגדל גרנפל.
ההיסטריה ההמונית סביב אותה דריסה הפכה לפתע את המוסלמים לקורבנות הגדולים של המציאות הנוכחית. כך הם העידו על עצמם וכך הגיבו כלי התקשורת. כל אזכור לעברו האפל של המסגד בפינסברי פארק זכה לגינויים מקיר לקיר, אבל כדאי להזכיר כי מן המקום הזה יצאו ליעדם כמה מן המחבלים המתאבדים הגרועים ביותר בשני העשורים האחרונים.
דוחה על הכוונת הערבית
והיה אם נקלעתם לשכונת נייטסברידג? במרכז העיר, האם חלפה במוחכם המחשבה – ולו אף לרגע קט – שחנות הכלבו הגדולה הניצבת במרכזה שייכת לבעלים המממנים את החמאס, האחים המוסלמים, או ג?בהאת אל?נוסרה? המדור הזה ילל כמה פעמים בעבר על האמירות הזערורית של קטאר, המניחה יד על אוצרותיה של לונדון ובעת ובעונה אחת מעריפה כספים על שלל של ארגוני טרור מזרח?תיכוניים.
והנה, בשבועות האחרונים התעורר העולם הערבי המתון והכריז מלחמה כלכלית על נסיכות הגז העלולה להפוך גם לפלישה צבאית והדחתה של משפחת המלוכה. מאחורי הקלעים מפעילות אמירויות המפרץ לחץ על בריטניה לבל תאפשר לקטארים להשתלט על בירתה. במילותיו של אחד מהשגרירים הבולטים של איחוד האמירויות התבקש דאונינג סטריט לבחור בין מדינה עם סדר יום קיצוני לבין אלה המעוניינים לבנות מזרח תיכון מקובל. על העובדה שקטאר השקיעה עד כה בלונדון 40 מיליארד פאונד הוא אמר: האם אתם רוצים כסף קטארי המוכתם בדם?.
למי שאינו יודע, לא רק הארודס נקנתה על ידי אותה נסיכות, אלא אף הכפר האולימפי, מגדל שארד, רבע מרשת סיינסברי, מחצית מקנרי וורף, רבע מהבורסה, בניין השגרירות האמריקאית, הבסיס הצבאי של צ?לסי, חלק מבנק ברקליס וזוהי רשימה חלקית ביותר.
הג'ינג'י עשה
זאת בגדול
זכייתו של דויד גרוסמן בפרס ?מאן בוקר? הבינלאומי מיצבה אותו סופית על גג הספרות העולמית וגם לעמוס עוז יש חלק בכך
הבשורה שיצאה ביוני האחרון ממוזיאון ויקטוריה ואלברט לא הייתה צריכה להפתיע, גם לא הסופרלטיבים שנקשרו לראשו של חתן השמחה. אם היו כאלה שהטילו ספק כלשהו ביכולתו הווירטואוזית של דויד גרוסמן לספר סיפורים, באו דבריו של ראש חבר השופטים כדי להבהיר אחת ולתמיד שאין מדובר אלא באחד הסופרים המעולים ביותר בעולם. לא בכדי השווה אותו מבקר הספרים של הניו יורק טיימס לפרנץ קפקא.
פרסים רבים נפלו בחיקו של גרוסמן בעבר, וספריו תורגמו עד כה ל?36 שפות, אולם נראה כי הפרס הבריטי נחשב לחשוב מכולם, לא בשל התמורה הכספית (מחצית מ?50,000 לישט בלבד), אלא בגלל היוקרה הנלווית אליו וההצלחה בחנויות. אשתקד, מכר סופר דרום?קוריאני אלמוני 162,000 עותקים של ספריו בבריטניה בלבד לאחר שזכה בפרס. גרוסמן מוכר וידוע לקורא הבריטי זה כבר שני עשורים וספרו אישה בורחת מבשורה היה להיט מסחרר. גם באנגלית הספר מעורר השתאות, הרבה בזכות המתרגמת ג'סיקה כהן, שקיבלה מחצית מסכום הפרס ותרמה את מחציתו לארגון בצלם.
השופטים התקשו למצוא את המילים הנכונות עבור סוס אחד נכנס לבר, שיצא לאור בעברית לפני שלוש שנים. אקרובטיקה ספרותית על קו מתח גבוה הוא תיאור קרוב. הם לא חסכו בשבחים והתרשמו מרצונו לקחת סיכונים רגשיים וסגנוניים. מלאכת הסופר שלו הייתה מבחינתם מעשה אומנות, שבו כל מילה נשקלה וכל משפט הונח על כף המאזניים.
הספר הזוכה עוסק בערב אחד בתוך אולם השוכן במרכז התעשייה של נתניה, שבו, בין בדיחה לבדיחה, חושף סטנדאפיסט בשם דובלה גרינשטיין החלטה שביצע בעבר אשר תרדוף אותו כל ימי חייו. דובלה, בן להורים ירושלמים ניצולי שואה, מספר על ילד הנוסע ממחנה גדנע להלוויית אחד מהוריו. הערב כולו מתואר מנקודת מבטו של שופט בדימוס, אבישי לזר, אותו שכנע דובלה להגיע למופע בזכות היכרות עבר שהייתה ביניהם.
המבקרים הבריטים יצאו מכליהם. סוס אחד הפנט אותם. הם גם לא התעלמו מן העובדה שמתוך 216 מועמדים נבחרו שישה ומתוך השישה היו שני סופרים ישראלים. עמוס עוז, שכתב את הבשורה על פי יהודה, נשף בעורפו של חברו, אולם לא זכה לבסוף בפרס הנכסף. גרוסמן מצא לנכון להודות לחברי ומורי בנאום הניצחון, שבו העלה על נס את תחייתה של השפה העברית.
עוז עצמו לא הגיע ללונדון כדי להיות נוכח בטקס, אולם אולי בשנה הבאה תגיע שעתו דווקא בשטוקהולם, בטקס הענקת פרסי נובל.
