הפגישות עם חברים שצפו בי פעם אחרונה בטלוויזיה בשחור ולבן מורידה צבע מלחיי. תשמע, הם אומרים לי, מה קרה לך? נורא שמנת! וואללה, הזדקנת. הנימוס הבריטי מאלץ אותי להשיב להם שהם כמעט לא השתנו בכלל . אני אומר כמעט, כי בכל זאת לקח להם רבע שעה להסביר לי מי הם ואת מי הם אמורים להזכיר לי. כשהגבר השמן והקרח מצליח לשכנע אותי שהוא היה הסגן הצעיר, המתולתל והרזה שאירח אותי להופעה בפני חייליו במעוז בתעלה בראש השנה שלפני מלחמת יום כיפור – לא נותר לי אלא לשרוק בהתפעלות מזוייפת כעת אני מבין למה נראית לי מוכר. בהופעות באמריקה זה קל יותר. אחיינו מחוברים שם לשידורי הלוויין הנקלטים מישראל והם מעודכנים בכל פגעי הזמן. הזמן בעת המודרנית, הוא מושג מאוד נזיל. פעם המראתי לניו יורק מיד לאחר שידור התוכנית. כשנחתתי במקום שמקדים את ישראל בשבע שעות, אמר לי הנהג שבא לקחת אותי משדה התעופה: עכשיו אשתי רואה אותך בבית. עניתי לו שזה היה אתמול. אצלנו היום זה המחר של האתמול שלכם, ענה לי כאילו המציא את תורת היחסים של איינשטיין.
ראיתי פעם בדרן אמריקאי שסיפר על התחושה המוזרה שהייתה לו כשנסע להופיע באוסטרליה. הפרשי הזמנים העצומים יוצרים מצבים לא נורמליים. התקשרתי מהמלון באוסטרליה לבית שלי בלוס אנג’לס והתברר לי שאשתי עוד לא נשואה בכלל .
לונדון קרובה לתל אביב כמו אילת. אם יש פקק בכביש הערבה – אז לונדון קרובה יותר. הבעיה היא, שיש אנשים ש30- שנה לא מצאו חמש שעות פנויות לטיסה ארצה. הפגישה איתם היא פרץ של נוסטלגיה. בכל הופעה בלונדון אני מוצא בקהל מישהו שהיה על הבמה שלי באיזה שעשועון במועדון ביפו או בנופש בצבא. רחוק מהבית הדברים מקבלים משמעות גדולה.
הזיכרונות שלנו הם הדבק הנוסטלגי שמחבר את כולנו. אני יכול לבכות כשמשמיעים ברדיו שיר ישן. לכן שמחתי מאוד בהופעה האחרונה שלי בלונדון לפגוש על הבמה את אורי גלר. הרגשתי כמו בשנות ה70- בבית החייל בתל אביב. אותם זרמים מחשמלים שגורמים לקהל להיות מרותק כשהקוסם עומד על הבמה. אורי היה מקסים.
אני מכרתי בקבוק יין גדול של שאטו גולן בערב שנערך לטובת ילדים חולי סרטן. כשההצעות התקרבו ל400- פאונד אורי קפץ לבמה והבטיח שהוא יבוא להיות מלצר היין בבית של התורם שיקנה את הבקבוק. הוא נמכר ב800-. טוב, הוא קוסם. ואז אורי החמיא לי, ושיקר כמו כולם שלא השתניתי. גדלנו יחד אצל אותו סוכן אומנים בתל אביב, ואנחנו מכירים טוב מאוד הרבה שנים. יצאנו עם אותן הבנות והיו לנו אותן המכוניות. פתאום בראשית 2005 אורי גלר עומד לצידי על הבמה בלונדון ומספר לקהל שהוא בן 57 והוא זוכר היטב את נעורינו בתל אביב.
אני לא קולט איך זה יכול להיות שנולדנו באותה השנה ואני כבר מזמן חגגתי 58. הוא קוסם גדול. חוץ מזה הוויסקי בלונדון היה טוב כמו תמיד.
