החיבור ההגיוגרפי (ספרות שבחים) “החיים והפסיון של ויליאם הקדוש”, אשר נכתב ע”י נזיר אנגלי בשם תומס ממונמות’ (Monmouth) בין השנים 1172-1150 מתאר את סיפור הירצחו של נער אנגלי בידי יהודים, כביכול, למטרות פולחן. מחיבור זה עולה כי ביום שישי, 23 במרץ 1144, נמצאה ביער ת’ורפ (Thorp Wood), שגבל בעיר נוריץ’ ממזרח, גופה של נער, לבוש מעיל ונעליים בלבד. הגופה נתגלתה ע”י שומר-יער בשם הנרי מספרוסטון (Sprouston), אשר בשל חגיגות הפסחא הקרבות, החליט לעכב את הטיפול בעניין הגופה במשך שלושה ימים, אז חזר למקום וקבר אותה.
שומר היער אינו היחיד שגילה את הגופה שכן אישה אדוקה בשם הגבירה לדגארדה (Ledgarda), אשר לאחר ביקור בבית-המצורעים הסמוך על שם הקדושה מריה מגדלנה, עשתה דרכה ביער ונמשכה למקום המצאה של הגופה, ע”י קרני אור שבקעו מן המקום, לכאורה.
לאחר שהגיעו השמועות על גילוי הגופה לנוריץ’, יצאו דודו של הנער, גודווין סטראט (Strut), כומר נשוי, ובנו אלכסנדר, למקום המדובר ושם זיהו אותה לאחר שהוציאוה מן הקבר. לאחר זמן מה הועלה הטיעון בידי הדוד גודווין סטראט כי נסיבות מותו של הנער חשודות, לכך צורפו פיסות רכילות, שלכאורה תמכו בטענתו, לפיה רציחת הנער בוצעה על ידי יהודים שפיתוהו לביתם במהלך חג הפסח, שם עינו אותו עד שנרצח.
השריף מנוריץ’, מגן היהודים
אחת ההתכנסויות החשובות ביותר של חג הפסחא שנחגג בעיר בימים הנידונים הייתה “סינוד הפסחא”, ועידה אליה זומנו כמרים מכל רחבי הבישופות. ועידה זו, שבראשה עמד בישוף המחוז, היא האירוע בו הודעות חשובות הופצו בציבור בנושאים מגוונים מחידושים בחוק הקנוני (החוק הכנסייתי), חגים חדשים ופרקטיקות ליטורגיות חדשות, ואף אזהרות הנוגעות להתנהגות הפסולה של הכמורה. בסינוד של שנת 1144 קם ממושבו גודווין סטראט, גולל את הבדיה שהורכבה מטענות חסרות שחר ורכילות לא מבוקרת וטפל את אשמת רצח הנער ביהודים. למקום זומן השריף ג’ון דה צ’זני (de Chesney), וזאת משום שכל העניינים הנוגעים ליהודים הינם בתחום אחריותו של נציג המלך. תומס מדווח כי השריף הציע ליהודים מחסה בטירת נוריץ’, מקום מושבו וסמל לסמכות מלכותית בגבולות העיר, וכך נשמרו היהודים. תומס, שאינו מקבל עובדה זו כפשוטה, מתעקש כי היהודים שיחדו את השריף, אותו הוא מכנה “defensor judaeorum” – מגן היהודים, בכדי שיטיב עמם בכל הנוגע לפרשה.
צדק אלוהי משחק גם כן תפקיד בסיפורי הגוזמא של תומס וכך כמה מן היהודים שעזבו את העיר מצאו את מותם בנסיבות מחרידות. הנשארים נענשו גם כן, ביניהם היהודי אלעזר, שבביתו בוצע לכאורה הפשע הנורא, שנרצח גם הוא. לפי תומס, בשנת 1146 מצא גם השריף דה צ’זני את מותו שהיה ממושך ומייסר, אות משמים כי נענש בשל הגנתו על יהודי נוריץ’. בין תיאור ייסורי מותו של דה צ’זני, מספר תומס על זרם של דם שפרץ מאחוריו של השריף, תיאור המתכתב עם סופו של יהודה איש-קריות. הקבלה זו בין השריף לבין יהודה הינה מרכיב אחד בניסיונו של תומס לעורר אסוציאטיבית בקורא את צליבתו של ישו בסיפור מותו של ויליאם שכן זה האחרון זוכה לתיאורים המזכירים את משיח הנוצרים; הוא מתואר כחסוד ונעים הליכות ולכך מצטרף תיאור לידתו – “בן נולד לאישה, וקראו את שמו ויליאם. הוא נולד ביום ההיטהרות של אם האלוהים הבתולה מריה, יום קנדלמס (Candlemas)”, תיאור זה מתכתב עם תיאור לידתו של ישו בבשורה על פי לוקס “וקראו את שמו ישוע” (לוקס, 2:12). ברוח הפסוק מן הבשורה על פי מתי – “דמו עלינו ועל בנינו” (מתי, 27:25), כותב תומס – “דמו של התמים עלינו ועל בנינו”.
רצח למטרות פולחן
תומס ממונמות’ בחיבורו, פיתח מיתוס לפיו רציחתו של ויליאם בידי היהודים הינה תוצר של כוונתם הקולקטיבית של היהודים לרצוח בכל שנה ילד נוצרי למטרות פולחן. כביכול, יכול היה תומס לאשרר מיתוס זה שכן, המידע הגיע אליו ממקור “פנימי”, מומר יהודי בשם תאובולד (Theobold). ואכן, גם מהאשמות מאוחרות יותר ידוע תפקידם של מומרים יהודים בעלילות דם, בהן היו למלשינים ש”חשפו” את כוונותיהם של היהודים לבצע רצח כזה או אחר. תומס כותב כי תאובולד עצמו סיפר לו על כך שבכתבים היהודיים העתיקים נכתב כי ללא שפיכת דם אנושי, לא יוכלו היהודים להרוויח חירותם ולחזור אי פעם למולדתם. לפיכך, החליטו היהודים הקדמונים כי מדי שנה עליהם להקריב נוצרי בכל אזור שהוא בעולם לשם ביזויו של ישו. על ידי כך עליהם לנקום את סבלם שכן מותו של ישו הוא הגורם, כביכול, לגירושם מארצם ושעבודם בניכר. וכך, בהתאם למיתוס שבנה, מספר תומס כיצד הגיע ויליאם לידי היהודים. יהודי העיר הציעו לנער עבודה באמצעות שליח שהפציר באמו של הנער ואף שיחד אותה. עד ימי הפסח עבד ויליאם בביתו של אחד מן היהודים או אז נלקח על ידם אחרי ביקורם בבית הכנסת. סדרת העינויים אותה עבר כללה את חסימת פיו, קשירתו ותלייתו, ראשו נוקב ולבסוף הוא נרצח. לאחר מעשה הרצח הסתירו היהודים את הגופה ולאחר מכן העבירוה לקבר רדוד ביער ת’ורפ שגבל בעיר.
למרות התעקשותם של גודווין סטראט ושאר בני משפחתו של הנער הנרצח, אין עדות לכך שיהודי נוריץ’ הותקפו כמעשה נקם. לצדם של היהודים הייתה סמכותו של המלך ולא נפתח נגדם שום הליך משפטי. אוורארד (Everard), הבישוף של נוריץ’, לא התרשם מן ההאשמות ומן “ההוכחות” שהציג גודווין סטראט, דודו של הנער, וכמוהו גם נזירים רבים בקתדרלת העיר. גודווין טען שבידו הכלי איתו ניקבו את גופו של הנער ואף ניצל את תמימותם של הדיוטות במשך שנים כאשר מיסחר בכלי וגבה מהם כספים. בחיבורו תומס הציג מחדש ראיות שהופרכו כטריוויאליות בחקירתו המקורית של הבישוף בשנת 1144.
לפיתוחו של תומס את פולחנו של ויליאם סיבה נוספת מלבד רגשות אנטי-יהודיים – גלוריפיקציה והענקת קדושה למנזרו ע”י הילתו של מרטיר, קדוש מעונה. הפוליטיקה הפנימית של נוריץ’ השפיעה על תקפותו של פולחן הנער. לאחר שהבישוף אוורארד, אשר לא השתכנע בקדושתו של ויליאם פרש, תפס את מקומו וויליאם טורב (Turbe), שהיה קודם לכן ראש המנזר. ראש המנזר החדש היה ריצ’ארד דה פרארי (de Ferrariis). שני אישים אלו ראו את הפרשה באור אחר. עד שנת 1071-72 מושבו של הבישוף היה בצפון אלמהאם (Elmham). בשנת 1086 קתדרלה חדשה נבנתה במרכז המסחרי המשגשג של נוריץ’ אך בעיה חדשה צצה והיא – חסרונו של פטרון קדוש. לכן הבישוף וראש המנזר נרתמו ופעלו נחרצות לקידום פולחנו של וויליאם. החלק הראשון בחיבורו של תומס הוקדש לבישוף טורב. הילתו של מרטיר מבטיחה, בנוסף ליוקרה שתוענק לקתדרלה, גם כספים, ע”י צליינים שיגיעו לפקוד את הקבר ולהיעזר בחפצים מקודשים, כמו הכלי שניקב את גופו של וויליאם. למותו של וויליאם הפוטנציאל להביא לרווחתה של נוריץ’.
האשמה אנטי-יהודית ראשונה
תומס ממונמות’, נזיר במנזר סמוך לקתדרלה של נוריץ’, הגיע לעיר בשנת 1150 לערך. טרם הגעתו כבר הופצה גרסתם של בני משפחתו של ויליאם אך הסיפור לא הכה שורש וזכה להתעלמותם של בני העיר, שלפי דברי הקטרוג של תומס חטאו בהתעלמותם מקורבנו של הנער.
בחיבורו הפולמוסי של תומס – “החיים והפסיון של ויליאם הקדוש”, נמצא את ההאשמה האנטי-יהודית הראשונה, בימי הביניים, בדבר רציחתם של נערים נוצרים למטרות פולחן. זוהי האשמה חסרת תקדים באנגליה של המאה ה-12.
אנו יודעים על שני מקרים מהעת העתיקה בהם הואשמו יהודים ברצח פולחני של ילדים – האשמה אחת הועלתה ע”י יוונים הלניסטים בשנת 167 לפנה”ס וזכתה לתשובה פולמוסית מצדו של יוספוס פלביוס בחיבורו “נגד אפיון”. האשמה שנייה הועלתה בשנת 415 לספירה, כנגד יהודים שיכורים באימסטר (Imestar), סוריה, לפיה קשרו ילד נוצרי לצלב בחג הפורים עד שמת. במשך למעלה משבע מאות שנה, עד שנת 1144, לא הועלתה האשמה זו על הכתב. במשך 22 שנה לא נשמעה האשמה נוספת, אך בשנת 1168 הופיעה בדיה זו בשנית בעיר גלוסטר (Glouscester), לפיה רצחו היהודים את הילד הרולד. שלוש שנים לאחר מכן הופיעה בדיה זו לראשונה גם בצרפת והאשמה נוספת לא איחרה לבוא. בדיה זו עתידה לפגוע ביהודים במשך דורות, מימי הביניים ועד למאה ה-20.
אולי תאהבו לקרוא עוד כתבה על אנטישמיות בבריטניה:
https://alondon.net/new-site/אנטישמיות-בבריטניה-תורידו-מפלס-החרדה/
