יועד נבו הצליח לעבוד עם כל השמות הגדולים בתעשיית המוזיקה, ואפילו להביא לשולחן את בריאן אדמס לאכול איתו שווארמה. עבור יועד, התקדמותו בעולם המוזיקה החלה כבר בארץ, אך רצון חזק לפרוש את כנפיו הביא אותו ללונדון לפני יותר מעשרים שנה. מאז, הוא הפך לאחד מהאייקונים בתעשיית המוזיקה.
נבו נחשף לעולם המוזיקה בגיל צעיר מאוד, כטכנאי סאונד ומפיק באולפנים בארץ. בגיל 19 כבר היה חתום כטכנאי וכשותף בהפקה המוזיקלית של האלבום “אפר ואבק״ של יהודה פוליקר ויעקוב גלעד, מאלבומי הרוק המצליחים והמוערכים בישראל. אחר־כך יסד יחד עם זאב נחמה ותמיר קליסקי את ההרכב המצליח ״אתניקס״, והפיק את אלבומם הראשון. עד גיל 25 הוא כבר עבד עם האומנים הגדולים ביותר, כמו שלמה ארצי, ריטה, שלום חנוך ואריק איינשטיין.
“הרגשתי שאני חוזר ועושה עוד אלבומים עם אותם זמרים ורציתי להתפתח,” הוא מספר. “המחשבות האלה הובילו אותו להחלטה לארוז הכל ולעבור ללונדון. “תמיד אהבתי מוזיקה בריטית כמו יס, ג’נסיס ופינק פלויד. הרגיש לי טבעי לעבור לפה,” הוא מבהיר. “לקחו כמה שנים מרגע ההחלטה עד שהצלחתי לעשות את זה, כי הייתי עדיין מעורב בהרבה תקליטים, אלבומים גדולים שלקחו זמן, אבל בסוף זה קרה.”
בלונדון, נבו התחיל לעבוד בסטודיו של “טאונהאוס מנג’מנט” כפרוגרמר. התפקיד כבר נכחד מאז, אך למרות זאת היה כרטיס הכניסה שלו לתעשייה הבריטית. “היה לי הרבה מזל שגם כאן, די מהר, הצלחתי להיות מעורב בפרויקטים גדולים שהצליחו,” הוא מספר בצניעות. “בהמשך יצא לי גם להפיק אלבום לבריאן אדאמס, והדברים התגלגלו. הידיעה שאני עובד פה באולפן על שיר כלשהו ומישהו במוסך באיסט לונדון שומע אותו ברקע, נתנה לי הרגשה טובה. זה הפך אותי לחלק מהעם, מהמרקם ומהנוף של הסאונד המקומי.”
רגל אחת בארץ תמיד
במקביל לעבודתו כמפיק וטכנאי סאונד בתעשייה הבריטית, ניהל יועד קריירה נוספת בחברה הישראלית ווייבס (Waves).
“מעל 20 שנה הייתי שבוע מתוך כל חודש בתל אביב. זה היה מגניב כל עוד זה נמשך. לא הרגשתי את הגעגועים, הייתה לי שם דירה, ואת האוכל הישראלי, החברים והמשפחה.” כך היו חייו קשורים לארץ בצורה מוחלטת, והוא לא עזב אותה במלוא מובן המילה עד שהתפשטה הקורונה.
“תמיד הייתי עם רגל אחת בארץ. כך היה המעבר יותר נוח. כשההגבלות בגלל הקורונה התחילו זה דווקא הסתדר, כי כבר הייתה לי את טיה (בתו מנישואיו הקודמים) ואת מליסה (זוגתו הנוכחית) ולא הרגשתי שיש לי סיבה לעזוב כל שבוע, כל חודש. כל השנים, לא יכולתי לדמיין איך זה להיות כמו כולם, שנוסעים לארץ רק שלוש־ארבע פעמים בשנה, אבל התברר שגם זה אפשרי.”
כשנפגשתי עם יועד באולפן שלו בשורדיץ’, הרגשתי כאילו עולם שלם פרץ מתוך הדלתות – המקום שבו אגדות הרוק והפופ בילו ויצרו, ונעשתה מוזיקה שתיזכר לדורות. יועד מספר לי על הפעם הראשונה שפגש את בריאן אדמס, כוכב הרוק הקנדי המפורסם.
“חיכיתי לו מחוץ לאולפן וראיתי שתי לימוזינות גדולות. חשבתי, זה בטח הוא, הוא ‘ביג שוט’, סטאר. אחר־כך הסתבר שביונסה הייתה באולפן… פתאום הגיע מישהו מוזר על טוסטוס עם שקית ביד, וזה היה הוא! הוא בא עם שתי מנות שווארמה, ככה התחלנו לעבוד יחד. מסתבר שהוא גר בארץ תקופה כשהיה ילד. אבא שלו היה דיפלומט. הוא סיפר לי שהוא כתב את ‘הימים הכי טובים של חיי’ (Summer of ’69) על התקופה שחי בארץ. הוא מאוד אהב את ישראל, מאוד אהב את הזמן שבילה בארץ. היה מאוד כיף לעבוד אתו,” הוא נזכר. “היו הרבה, הרבה חוויות והרבה הרפתקאות.”
הגראמי היה מתנת פרידה נחמדה
נראה שהדרך המקצועית והמוזיקלית של יועד כאילו סללה את עצמה, אך לאורך כל הדרך, כמובן, התמודד עם אתגרים רבים כישראלי שעבר לעיר זרה. כששאלתי אותו לגבי ההתאקלמות בלונדון, ענה בשקיפות: “שאלה מעניינת. כשהגעתי ללונדון, היא הייתה העיר בה חייתי הכי הרבה זמן מכל מקום אחר. עדיין, אני לגמרי ישראלי. אחרי שהגעתי, אם שאלו אותי איך זה לגור כאן, הייתי עונה ‘הכל מעולה – חוץ ממזג האוויר, האוכל והאנשים’. אך מאז, מזג האוויר השתפר מאוד, אולי בגלל התחממות הגלובלית. האוכל גם השתפר. בנוגע לאנשים – אני בזוגיות כבר חמש שנים עם מליסה, שהיא בריטית. אז אולי אפשר לומר שגם האנשים השתפרו,” הוא צוחק. “גם קצת התרגלתי לבריטיות. אך אני לא חושב שזה מוריד בגרם אחד מהישראליות שלי.”
הקריירה הנוספת שלו, כמפתח וכממציא בתחום הסאונד בווייבס הישראלית, מרשימה בפני עצמה. ווייבס היא חברה שמפתחת מוצרים לאולפנים, למפיקים ולטכנאים, בעיקר בתחום התוכנה. בשנה שעברה הוא אפילו זכה איתם בגראמי. “הייתי שם 26 שנה, עבדתי על יותר ממאה מוצרים, למדתי המון והייתי חלק אינטגרלי מהחברה. פיתחתי שם דברים שהביאו לי שני פטנטים רשומים על שמי והמון ניסיון. כשהגיע קוביד, וכבר לא יכולתי לנסוע לישראל, התחלתי לעשות פגישות מכאן, וביקשו שאצטרף יותר לפגישות של ההנהלה. עשיתי את זה שנתיים עד שזה פחות התאים לי, ובשנה שעברה החלטתי לעזוב. הגראמי היה מתנת פרידה נחמדה.”
כאשר אני מבקשת ממנו עצה אחת לישראלים שרוצים להצליח בלונדון, או בכלל, אנחנו נוגעים בנקודה שאותי סקרנה במיוחד. תעשיית המוזיקה תמיד הייתה כמו רשת עכביש של קשרים, אינטרסים, והמון אגו. ידוע שכדי להצליח צריך להתרועע עם האנשים הנכונים. יועד, כך נראה, מעולם לא לקח חלק במשחק הזה. הוא יותר טיפוס של שווארמה, ובאופן כללי מעדיף מנגל על התמנגלות. ובכל זאת, לאורך השנים כאן בממלכה, הוא התברג לא רע בכלל, והיה מעורב בהפקות של מובי, סיה, שוגבייבס, דוראן דוראן, אייר, גולדפרפ ועוד שמות שאפשר רק לחלום להיות זבוב על הקיר כשהם באולפן.
“כולם אומרים שהעצה הכי טובה היא להתמנגל – להסתובב וללכת לדרינקים, זה מה שצריך לעשות. אני אף פעם לא עשיתי את זה, אבל אני בטוח שהייתי יכול להיות יותר מצליח ולהתברג יותר אם כן הייתי. עם זאת, אני שמח שהצלחתי לשמור על האופי שלי ובכל זאת להשתלב פה. אני מניח שיש לזה מחיר, כי יכול להיות שהייתי יכול להיות במקום אחר.”
אני שואלת אותו אם היה רוצה להיות במקום אחר, והוא עונה במהירות בלתי אופיינית “לא, אני די שמח במקום בו אני נמצא. טוב, תמיד אפשר יותר. אני שמח שהיו לי הזדמנויות מבוססות על היכולות והכישרון שלי, ולא על הכישורים החברתיים שלי.”
אנחנו מדברים על תעשיית המוזיקה של היום ועל כמה עולם המוזיקה השתנה מאז תחילת הקריירה שלו, בכל כך הרבה אופנים. כאדם שעבד שנים בתחום החדשנות בסאונד, ויצר פופ עכשווי לאורך שנים, לא מפתיע אותי שהוא נשמע נלהב מהשינויים. “אני עובד עם כל כך הרבה אומנים חדשים כל הזמן, ומה שאני אוהב זה, שאני יכול לעבוד יום, או כמה שעות על שיר אחד, ולמחרת על שיר לגמרי אחר בסגנון שונה לחלוטין. ככה אני שומר גם על עניין וגם על חיבור לכל למה שקורה במוזיקה. אני אוהב את זה.”
התחשק לי לשאול שאלה קלישאית לסיום. שאלתי אם יש מוזיקאי, בחייו או שנפטר, שהיה רוצה לעבוד אתו, אבל לא הגיעה ההזדמנות. התשובה הייתה מעט מתבקשת “כמובן שהייתי מאוד שמח לעבוד עם דייויד בואי. זה כבר לא יתרחש, לא הפעם, אולי בגלגול הבא.”
