דביר בנדק (54), מעיד על עצמו שהוא ישראלי שאוהב אפור. חלק מאהבתו הגדולה והקשר שלו ללונדון תלוי בעובדה הזו. הוא פשוט אוהב את מזג האוויר כאן. הקשר הראשוני שלו לבירה הבריטית התחיל כשהיה סטודנט למשחק ורצה לראות תיאטרון. מכאן, ההתאהבות בתרבות הבריטית הייתה מהירה. במשך שנים הוא הגיע לכאן למופעים שונים עבור הקהילה היהודית-ישראלית, שלדבריו מאד מעניינת אותו. מאז אירועי השבעה באוקטובר בנדק מגיע ללונדון יותר ויותר, ועושה פה המון למען הקהילה הישראלית המקומית ובכלל. רגע לפני שיגיע לכאן לעוד מספר ערבים ומופעים, תפסנו אותו לשיחה.
קודם כל ספר לנו באילו פרויקטים אתה מעורב כרגע באופן כללי?
“טוב, אני עושה המון דברים וצריך להבדיל בין מה שאני עושה בארץ לבין מה שאני עושה בחו”ל ובכלל. בארץ אני שחקן של תיאטרון הקמארי, וכרגע אני משחק את ריימונד בהצגה ‘איש הגשם’, אתה זוכר את אותו סרט מיתולוגי?”
ברור. התפקיד שדסטין הופמן זכה עליו באוסקר.
“נכון. אני כבר 30 שנה בתיאטרון וזה התפקיד הכי מאתגר שאי פעם עשיתי. מאתגר ומספק. זו הצלחה גדולה בקאמרי. אני משחק גם בהצגת היחיד בהפקת תיאטרון אלעד, בשם ‘כל הדברים הטובים’, עיבוד למחזה בריטי של המחזאי דנקן מקמילן. המחזה עוסק באובדנות, מה שמקבל בישראל של החודשים האחרונים משמעות אחרת לגמרי, כמובן. אני מופיע איתה בקאמרי, באילות ובבתי ספר מול בני נוער ברחבי הארץ, וזו ממש שליחות מבחינתי. חוץ מזה אני לוקח חלק בשלושה הרכבים של מופעי אימפרוביזציה ואני גם נשיא ‘Make a Wish’ ישראל, שזה גם אחד הקשרים שיש לי ללונדון, כי בתיה עופר שחיה בלונדון הייתה נשיאת הכבוד שלנו. דרכה נחשפתי בזמנו לאירועי ההתרמה של העמותה בלונדון וכך התאהבתי שוב בעיר שתמיד אהבתי, אבל לא ידעתי עד כמה. משהו באנרגיה, אני לא יודע להגיד לך בדיוק. אני משחק גם ב’שיחות עם הברמן’, מופע שהגענו איתו גם ללונדון לפני חודשיים. חוץ מזה אני מגדל שתי בנות ונשוי לעירית שהיא גם שחקנית, ואפילו טובה יותר ממני, אבל את זה אתה יכול לקרוא בוויקיפדיה”.
אתה מרבה לבקר בלונדון, מה הקשר שלך לעיר?
“כמו שאמרתי לך, תמיד הייתה לי אהבה גדולה לתרבות האנגלית ולמזג האוויר. אני כאמור ישראלי שאוהב אפור. וכל מקום וזמן שאתה נוסע בו שם, בדרך כלל אפור. אי אפשר לטעות. בשנים האחרונות בזכות ‘Make a Wish’ הגעתי לא מעט לעיר לאירועי התרמה של העמותה, ובעיקר בחודשיים שביליתי שם כשצילמנו את ‘גולדה’, שם שיחקתי את דמותו של אלי זעירא, ראש אמ”ן. זו הייתה חוויה מיוחדת מאד ולמדתי לאהוב את הרעיון של לחיות בלונדון. רכשתי הרבה חברים והכרתי מקומות. לפעילות העכשווית בלונדון נחשפתי דרך ערב התרמה שהנחיתי למען קיבוץ בארי ולפני פחות מחודש הנחיתי ערב התרמה למען כפר עזה. את כפר עזה מאמץ בנק מזרחי, שהשתתף גם בעלויות האירוע (גילוי נאות אני הפרנזטור של הבנק בישראל). את שני הערבים הפיקה וביימה עדינה חיימיס יחד עם הראל גלזר, שניהם במועדון בקמדן של אנדרו, יהודי חביב ונדיב שמארח אותנו”.
יש לך מספר הופעות כאן בחודשים הקרובים, רוצה לספר לנו על זה?
“בטח. ההופעה הראשונה היא בתחילת מאי, באירוע של ההסתדרות הציונית, בשותפות עם JW3. זה אירוע ליום הזיכרון. אני לא אקרא לו אלטרנטיבי, אבל הוא שונה, מיוחד ומעורר השראה. שם אני מתארח ואשיר שיר שאני אוהב במיוחד ושתמיד רציתי לשיר, ׳איכה׳ של שולי רנד.
“בהמשך, ב־26.6, אהיה שותף באירוע, סוג של תיאטרון אימרסיב ראשון מסוגו ש־’Look@Me Productions’ יקיימו בקמדן קלאב. הקהל יישב במועדון יחד עם השחקנים והשחקניות שיהיו פזורים גם הם בתוך הקהל. כשהאירוע יתחיל, ובכוונה אני קורא לזה אירוע, אתה לא לגמרי תבין אם זו מציאות או הצגה. הברמנית תשחק, המלצר ישחק, הזוג לידך יתחיל לדבר איתך ופתאום תבין שהם בכלל שחקנים, המנקה יתפטר והסטנדאפיסט שיעמוד על הבמה ממש לא יצליח להצחיק כמו שקיווה. סוג של אירוע שמגלם בתוכו רגעי משחק אותנטיים, שמרגישים כאילו הם קורים כאן ועכשיו, הכי אימרסיב שיש. זה אירוע של חברתי הטובה עדינה חיימיס שכתבה וגם תביים, אני אתארח בערב יחד עם בן פרי (‘ציפורלה’) ועוד שחקנים מקומיים שאני מכיר וכבר עבדנו יחד, כמו הראל גלזר ושירה קרביץ. הם הפכו כאן לצוות נפלא שלא מפסיק ליצור פרוייקטים ותרבות בקהילה.
“בהמשך אתארח עם הסטנד־אפ שלי בלונדון. אמרתי לך שאני חוטא בסטנד־אפ כבר כמה שנים? מאז הקורונה אני עושה סטנד־אפ ואני מאד נהנה מזה. אני נרגש להביא את החומרים האלה לכאן, כי זה סטנד־אפ קשוח ובוטה שנותן את האמת בפנים ומעלה שאלות קיומיות, שלפעמים גם קצת קשות לעיכול. אני מאוד מושפע מהאיידול שלי, ריקי ג’רווייס, שהייתה לי הזכות לפגוש אותו כי נפל בחלקי הכבוד הגדול לשחק את הבוס בגרסה הישראלית של ‘המשרד’ לפני 14 שנים”.
לונדון מחכה לו
הקשר של בנדק לבירה הבריטית אינו חדש כאמור, והוא מרבה לבקר בה. ניסיתי להבין ממנו מה סוד הקסם של העיר והאם היה שוקל מעבר של קבע לכאן. בכל זאת, הוא אוהב אפור.
היית שוקל מעבר ללונדון אפילו רק לתקופה קצרה?
“כאמור בצילומים של ‘גולדה’ עשיתי את זה, והייתי שוקל את זה, אבל לא כרגע, לא בתקופה הזו. זו תקופה שבה אנחנו נדרשים למאמץ לאומי בארץ, גם בתור אומנים. אנשים סובלים פה מסביב, יש פה חטופים וחטופות שהקיום שלהם לידנו, בעולם מקביל, זה בלתי נתפס. אז אני לא רואה את עצמי יוצא מפה, בטח לא בתקופה הקרובה. אבל אם הייתי יוצא – בהחלט שלונדון אחת משתי אפשרויות. לונדון וסידני. אבל סידני קצת רחוקה… אז אתה יודע”.
אם כבר הזכרת את הופעתך ב”גולדה” לצד הכוכבת הבינלאומית הלן מירן, ספר לנו איך הייתה החוויה הזו?
“הלן מירן הייתה חוויה מפתיעה, מעוררת השראה. היא נהייתה חברה. בילינו הרבה זמן ביחד. אתה מצפה לפגוש כוכבת קולנוע ענקית, מה שהיא באמת, ומוכשרת כמו שדה, ואתה מצפה לראות אותה עייפה ומרוחקת ושבעה. אבל פגשתי ילדה מרותקת, צמאה, פרטנרית נפלאה, מסורה באופן מקצועי יוצא דופן. מתקשרת, חושבת, הוגה, משקיעה זמן ואנרגיה גם בך, לא נעלמת כשמצלמים את הצד שלך כמו הרבה שחקנים אחרים פחות מנוסים ומפורסמים ממנה. לכל חבורת הגברים הישראלים ששיחקו שם זו הייתה חוויה מעוררת השראה, כאילו להגיד אוקיי, אפשר להתבגר בתוך המקצוע הזה ולהשאר אותנטיים, וחדים, ויצירתיים בעיקר”.
מה התוכניות לעתיד הקרוב?
“וואו. שמע, אני חושב שהזכרתי את הכל. אני ממשיך עם ‘איש הגשם’, עם ‘כל הדברים הטובים’, וגם עם שיתוף הפעולה הלונדוני הזה שמאד כיף לי איתו. למרות שיש איזו תחושת אשמה כשנוסעים מפה, בתור ישראלים בתקופה הזאת – מעין אשמה קולקטיבית כזו, אני מזכיר לעצמי שאלו סיבות ממש טובות לנסוע. אירועי התרמה וגיוס כספים הן סיבות חשובות וטובות, ויש קהילה ישראלית בלונדון שמאד מעניינת אותי, מרובדת מאוד ומגוונת מאוד, ובא לי להכיר אותה יותר, ולהצליח להביא אליה חומרים מקוריים מהארץ”.
