שחקנים בריטים מציגים לקהל אנגלי מחזה שנכתב על ידי מחזאי אמריקאי ומבוסס על סיפור המשא ומתן החשאי שהוביל לחתימת הסכם אוסלו, שאותו הובילו שני נורווגים, ובו הדמויות המרכזיות הן, כמובן, ישראליות ופלסטיניות. נשמע בלגן? בואו נעשה סדר.
התפאורה, שקיבלה את פנינו בכניסה לאולם, מזכירה חדר אירופאי רחב־ידיים ומוקרנת עליה תמונה של קו הרקיע של ירושלים ובמרכזו כיפת הסלע. עם זאת, התמונה הראשונה במחזה לא מתרחשת כלל בירושלים, אלא בשיחה בין בני הזוג הנורווגיים, גיבורי הסיפור – הדיפלומטית מונה יול ובעלה טרייה לארסן, המגולמים על ידי לידיה ליאונרד וטובי סטפנס (בנה של השחקנית הוותיקה מגי סמית׳).
יול ולארסן יזמו והובילו את קיום המגעים החשאיים בין ישראל והפלסטינים בראשית שנות ה־90׳, והסיפור כולו מסופר מנקודת מבטם. השניים מלאי אמביציה לחולל שינוי ומפגינים אומץ רב, והם גם הדמויות היחידות בהצגה אשר “שוברות את הקיר הרביעי”, כלומר פונות לקהל, ומשתפות אותו – עם הרבה הומור – בהתפתחויות.
הדרמה במחזה מתעצמת, ונבנית בצורה מאוד חכמה – מהפרט אל הכלל. בתחילה, היא סובבת סביב הסיכון האישי שלוקחים כל הצדדים. הזוג הנורווגי יזם את המשא ומתן מבלי לקבל את אישורם של הדרגים הגבוהים בממשלתם ומתחת לאפם של האמריקאים, שבאותה העת ניהלו משא ומתן עקר בין הצדדים. לישראלים אסור היה לקיים משא ומתן עם הרשות הפלסטינית, כך שהם הסתכנו בכניסה לכלא. הפלסטינים, מצידם, סיכנו את חייהם, כיוון שהיו עלולים להיחשב בקרב בני עמם כבוגדים. בתוך סבך המוקשים האלה, לאט־לאט ובזהירות רבה נרקם אמון וכבוד הדדי בין כל הצדדים.
בהמשך המחזה, ככל שהמשא ומתן מתקדם, המתח עובר גם לזירה המדינית, ולקראת הסוף מתווספים לחצים נוספים למערבולת, הפעם מכיוון הזירה הבינלאומית, שמתחילה לרחרח סביב ההתרחשויות. הלחץ בו נתונות הדמויות המרכזיות להתקדם במשא ומתן ולהפוך אותו לפומבי, גובר.
העלילה זרמה מצוין, הקצב מהיר ומותח, המעברים בין הסצנות חלקים, הטקסטים חכמים וקולחים, והתחושה הכללית הזכירה סרט בילוש יותר מאשר מסמך היסטורי. הליהוק לא התאמץ להתחקות אחר המראה או חיתוך הדיבור של הדמויות הציבוריות המוכרות. המחזה התמקד בבניית דמויות משכנעות ומעניינות, ובכך הוא הצליח.
יוסי ביילין כאקדמאי מתון – לא מספיק “סקסי” לברודווי
שלושת הדמויות הבולטות בסיפור, מלבד הזוג הנורווגי, הן אבו עלא, אורי סביר ויוסי ביילין. את אבו עלא מגלם פיטר פוליקרפו, שחקן מדהים ממוצא יווני, בעל עבר עשיר בתיאטרון, במחזות זמר ובקולנוע. פוליקרפו עושה עבודה מאוד משכנעת, שבאה לידי ביטוי בנוכחות מרשימה על הבמה, בשפת גוף מדויקת ובעיצוב דמות רב־ממדית. לאורך כל המחזה לא ניתן להוריד ממנו את העיניים.
את ביילין מגלם ג׳ייקוב קריצ׳פסקי. הוא מוצג כדמות מתוחכמת של מעין בלש יהודי, שהזכירה לי במשהו את דמותו של סול ברנסון בסדרה “הומלנד”. עם זאת, היה קשה להתעלם מהדיסוננס בין הדמות המסקרנת ובין יוסי ביילין, שקולו ומראהו מוכרים לנו מזה שנים רבות. הקשר בינו לבין הדמות הבלשית של קריצ׳פסקי מקרי בהחלט.
כישראלי, היה מעניין לגלות את הצד של הדמויות הנורווגיות בסיפור. ועוד יותר מעניין, וגם קצת משונה, היה להיתקל בייצוג של הישראלים על הבמה. עניינים נוספים שהפריעו לי במחזה נובעים גם הם, כנראה, מנקודת השיפוט שלי כישראלי. קודם כל, המבטא הישראלי – השחקנים עשו עבודה טובה מעבר לחוסר עקביות קל בתחילת המחזה. ניכר שחלקם קרובים לשפה, וסביר שרבים מהם מגיעים ממשפחות יהודיות. עם זאת, כיוון שאנחנו בבריטניה – האנגלית בפי השחקנים עדיין הייתה אנגלית בריטית, שלא אופיינית לרוב האוכלוסייה בארץ. בעיניי זה פספוס.
מעבר לזה, דמותו של אורי סביר הוצגה במידת מה כקריקטורה של מאצ׳ו חמום־מזג. כשנושאים ונותנים ישראלים מתוארים כמאפיונרים אלימים, קשה שלא להיזכר שככה ישראלים נתפשים במקומות רבים בעולם. לא אחת עולה התחושה שהדמות עושה עוול למקור. להציג את ביילין וסביר כאקדמאים מתונים ושקולים כנראה לא מספיק “סקסי” לברודווי, ובוודאי לא היה מזכה את בן דמותו של אורי סביר בפרס הטוני היוקרתי.
בשורה תחתונה: מדובר בתיאטרון חכם במיטבו. אם תצליחו להשאיר את הזהות הישראלית שלכם בבית – אין לי ספק שתיהנו.
Oslo
Harold Pinter Theatre
Panton Street, SW1Y 4DN
Tube: Piccadilly Circus
www.nationaltheatre.org.uk
Tel: 020-7452-3000
2/10 – 30/12. ב׳-ש׳, 19:30. ה׳, ש׳, 14:00. £18 – £85
צילומים: Brinkhoff-Moegenburg
