ישראל, כנראה, אינה חלק אותנטי מהמזרח התיכון. זו טענה שגורמים מזרח תיכוניים רבים משמיעים לאורך עשרות שנים וזו טענה שיתכן אף זוכה לחיזוק בתערוכה העונה לשם ‘אנוויילד’ Unveiled – אמנות חדשה מהמזרח התיכון’, המוצגת בגלריית ‘סאצ’י’. מוצאם של כל האמנים שיצירותיהם מוצגות, הינו בארצות ערב והמפרץ הפרסי ורובם ככולם עברו, מסיבות שונות, למערב. יצירותיהם לכן מבוססות על התרבות המזרח תיכונית אוריינטלית, אבל אי אפשר להתעלם מהשפעות מערביות.
עבודותיה של דיאנה אל-חדיד, אמנית ממוצא סורי המתגוררת בברוקלין, הן מרשימות במיוחד. אל-חדיד מציגה פסלי מודלים של שלדי בניינים ומגדלים עשויים מעיסת חומרי גלם תעשייתיים. היא משתמשת במגדלים לביקורת חברתית כמו הפסל ‘המסה עצמית’ – מגדל בבל שקודקודו מונח על גבי ראשו של מגדל בבל נמס, כתמונת ראי שמימית של עצמו, או כמו בפסל ‘המגדל של בעיות אינסופיות’, שבו היא ערפה ראשיהם של גורדי שחקים והשכיבה אותם על צידם, כמו מרוסקים על האדמה, מעין אזכור לגורלם של מגדלי התאומים. המבנים של אל-חדיד נראים נטושים והרוסים. העדר תיחום והפרדה בין הצופים ליצירות בגלריה מאפשרת קירבה והתבוננות אינטימית ומילוי הריקנות בתכנים אישיים ואינטראקטיביים.
באחד החדרים מעוררי ההשתאות בתערוכה נמצא מיצב של קאדר עטיה הנקרא ‘רוח-רפאים’. במיצב מאות דמויות רנדומליות עשויות נייר אלומיניום הנראות ככורעות בתפילה, או כאסופת שבויי מלחמה. השימוש באלומיניום מאפשר משחקי אור וצל ויוצר אשליית האנשה של רוחות רפאים עטופות בגלימה מבריקה. עטיה הינו צרפתי ולא מובן מדוע הוא נחשב בעיני אוצרי התערוכה כאמן מזרח תיכוני. לגישה הליברלית הזאת לגבי מוצאם של האמנים יש גם ביטוי במיצב אחר שהושאר מהתערוכה הקודמת בגלריה שעסקה באמנות סינית. המיצב הוא Old persons Home של סאן יואן ופאנג יו והוא רלוונטי לתערוכה הנוכחית מאחר ומוצגים בובות שעווה בדמות ישישים מלאומים שונים וביניהם מוסלמים, היושבים בכיסאות גלגלים מונעים ומתנגשים אחד בשני, בדיוק כפי שנושא התערוכה מתנגש במושאיו.
את העובדה שאין ייצוג לאמן ישראלי בתערוכה אפשר לקחת כמחמאה או כעלבון, אך אם הכוונה הייתה להוציא את ישראל בכדי להימנע מעיסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני – הרי שהאוצרים כשלו בכך. מיצב המולטימדיה ‘קלנדיה – 2067′ של וואפה חוראני הינו אמנות פוליטית פר סה. חוראני, פלסטיני המתגורר ברמאללה, עיצב מודל ילדותי של כפר קלנדיה (הנמצא קמ ספורים מעירו) מול גדר ההפרדה, שמאחוריה בצד הישראלי נמצאים צעצועי מלחמה בדמות טנקים ומטוסים לצד פרסומות לבירה ולחברת אל על. חוראני משתמש בהשוואה הקלישאתית של מלחמה כמשחק ילדים, וגם מהמיצב עצמו נעדר תחכום אמנותי כלשהוא מעבר לאסמבלאז’ פשטני העשוי חומרי ‘רדי-מייד’.