התלבטתי לא מעט, התייעצתי, אבל בסופו של דבר החלטתי לצאת מהארון. אני לא נורא נורא נגד ההצעה להישבע למדינה יהודית בארץ ישראל. אני יודע, אלה שמחבבים אותי (כל החמישה), נשבעים עכשיו לא לקרוא אותי יותר ואלה שמייחלים למותי (כל הארבעים אלף) אומרים לעצמם – הנה, החרא הקטן סוף סוף צף מעל למים.
אז הנה הסבר: אם כל מי שיעבור לגור כאן כאזרח; יהודים, ערבים, צ’רקסים ואיראנים, יצטרכו להישבע אמונים למדינה יהודית בארץ ישראל, אין לי שום בעיה עם זה. יש לי בעיה הרבה יותר גדולה עם ההתעסקות בסיפור הבלתי חשוב הזה. כל שרי מפלגת העבודה למשל, פתאום הבינו שזו ממשלה אסונית – כל המלחמות, כל המשבר עם האמריקאים, כל הגירושים של הילדים, כל זה היה בסדר, אבל להישבע למדינה יהודית? זה אסון!
פתאום, אותם שרים מובחרים גם גילו שברק הוא חתיכת גועל. עד עכשיו הוא היה בסדר – עם המלחמה בעזה, עם גלעד שליט, עם הדירה באקירוב והדירותיים באסותא, איש מקסים! אבל פתאום, הוא חשב שזה לא נורא להישבע כיהודי ורוצים לבצע בו לינץ’. עם ההתעסקות הזו, עם המרד על הסיפור הזה יש לי בעיה הרבה יותר קשה מאשר עם הפאשיזם הזוחל של ליברמן.
ליברמן מפחיד אותי רק בימים שבהם מתייחסים אליו. הרבה יותר מפחידים אותי אנשים שאני אוהב ומחבב, שפתאום עוזרים לפמפם את התפל והבלתי מעניין של האיש עם הנבוט והזקן. הנה אביגדורק’ה, אני נשבע: אני מבטיח להיות נאמן למדינה יהודית בארץ ישראל. בסדר? אפשר עכשיו להתקדם ולעשות שלום? להחזיר שטחים? להשקיע בחינוך? לפרק את ההתנחלויות? להפסיק את הכיבוש? לחסל את תאונות הדרכים? לעשות משהו למען שיוויון הזדמנויות? תודה יהודים, תודה.
אבל מה שאתם הכי מפסידים בזה שאתם שם ולא כאן, יהודים טובים שלי, זה את הדרמה הרכילותית הכי חמה בארץ. בשנה האחרונה צצו אצלנו שתי סדרות טלוויזיה – המחוברות – חמש נשים צעירות מתעדות את עצמן במשך תקופה ולמעשה פותחות בפני כל בית ישראל את אשר על ליבן, ומנגד, המחוברים, שזה אותה סידרה רק בגברים. ועכשיו לרכילות – כוכבת סידרת הטלוויזיה מחוברות מנהלת יחסים עם כוכב מחוברים ועכשיו שניהם מפרקים את הבית וישראל כמרקחה.
לשנייה שכחו כאן הכול – את הערבים. את העובדים הזרים. את המשכנאות. את הכול. לרגע נהיינו מדינה נורמאלית עם רכילות שפויה על אנשים שפויים. אבל בשנייה שהאבק יכסה גם את זה, נחזור למשפט של אולמרט, לנבוט של אביגדור ולחזון האבוד של ביבי. אומרים שהיה כאן שמח לפני שנולדנו? יש לי תחושה שהשמחה הגדולה עוד לפנינו, האיראנים בפתח וכולנו במתח. סיימו בהצלחה את בניית הכור וכולנו כוססים אצבעות – מתי, איפה ולמה תבוא המכה. רק שלא נכה קודם, רק שלא נכה. אומרים שהרמטכל החדש, להלן מסמך גלנט ובניו, הוא חסיד גדול של התקיפה המוקדמת. מקווה שאשרוד כדי לדווח גם על זה, בינתיים שיהיה חורף נעים, כי אצלנו עדיין שרב.