מנו-פרוז בגיל המנופוז – הרבה מציאות, מעט דמיון ומה שבניהם שכבר אי אפשר לישון בלילה!
והפעם על תסמונת הקן המתרוקן …
לנשים באשר הן ולגברים שרוצים להבין אותנו (קצת) יותר!
מאת: שחף ויינר- איתן
* מנוסח בלשון נקבה וללא התנצלויות.
החודש השארנו את בן ה-18 שלנו בלידס – עיר סטודנטיאלית עם הרבה אופי והרבה גשם, כיאה לצפון
אנגליה.
הבכורה שלנו בת ה- 22, מטיילת כבר שבועות ברחבי אירופה אחרי ש’חזרה הביתה’ עם תואר ראשון והרבה תוכניות להמשך טיולים בעולם.
והצעירה? אוטוטו 14, עם לופט משלה ועולם משלה, נזכרת בקיומנו בעיקר כשצריך כסף, אוכל או חיבוק הורמונלי.
כל זה קורה בדיוק עם תחילת השנה העברית החדשה, חודשיים אחרי שעברנו לבית חדש שבאופן פרדוקסלי – גדול פי שניים מהקודם.
רק בעיה קטנה: הבית ריק.
והלב… קצת מתכווץ, עצוב ומתגעגע.
אם היו אומרים לי לפני כמה שנים …
כשרק התחננתי לקצת “שקטטטטטטטטטטטטטטטט!!!!” ולהיות הרחק מה-:
מהמתבגרת שמרבה לעצבן ולהתעצבן,
מהמתבגר שצורח על המחשב בגיימינגיט
ומהקטנה שעוד הייתה חמודה במיוחד אבל הרבה פחות עצמאית.
ועל זה נאמר – Be careful what you wish for; you might just get it
ומצד שני (בכל זאת אנחנו בגיל הלימונצ’ילו 😊) אם היו מזכירים לי שרק לפני 3 שנים…
כשבכורתנו חזרה לביקור ראשון מהאוניברסיטה ואחרי יומיים כבר קצת חיכיתי שהיא תחזור חזרה לאוניברסיטה
ואני אוכל לחזור לחיים היותר שקטים עם הרבה פחות כביסות אליהם הצלחתי להתרגל בסופו של דבר די מהר….
ועל זה נאמר – אמא היא לא רק אמא – בטח לא בגיל הזה שכבר סוף סוף יכולה להתפנות לטפל בעצמה וללא נקיפות מצפון.
אז כן, הקן מתרוקן אם זה למען שרות צבאי/ מכינה/שנת שירות, עוברים למעונות האוניברסיטה או פשוט מחליטים לקחת שנת חיפוש עצמי – וזה לא פשוט. בטח שזה מגיע עם שלל השינויים הנוספים של הגיל המיוחד הזה.
אבל יש בזה גם קסם!
– לעשות דברים שלא היה לי פנאי אליהם לפני כן – כמו לכתוב את הבלוג ‘בכללי אני בלתי’ במגזין האינטרנטי הגדול ביותר לישראלים באירופה 😊 או לאמץ תחביב חדש שעושה לי טוב. כך למשל בשנתיים האחרונות יצא שבכל ראש השנה בחרתי לי תחום חדש שבא לי לפתח – אם זה ללמוד צרפתית ( מצ’וגעת על השפה הזו) או לעבוד על כתיבת הספר הראשון שלי – Stay tuned 😊
– לא לעשות כלום – בהייה מחולטת בחלל. פעם חשבתי שזה בזבוז זמן בטח לאנרגטית כמוני, היום זו הכי ליגה של הגדולים.
– לטפח זוגיות שלא קשורה בשום דרך לעצם היותנו הורים – טיולי בוקר ארוכים בפינות ירוקות, ביקור בעיירות אגדיות סביב לונדון וחיבוקי בוקר בלי לחץ לצאת מהמיטה – חמצן טהור לנשמה.
והמסקנה הרי ידועה – בסוף זה תמיד שילוב: קצת רווח, קצת הפסד, הרבה חיים.
וכשהקן מתרוקן – הכי נורמאלי. אין לנו ממש שליטה על זה וגם שזה מעורר עצב וגעגוע –
למה פשוט לא לסחוט מהלימון לימונצ’ילו!
וגעגוע הוא רגש נפלא ומיוחד – שווה לתת לו מקום ולהנות ממנו.
ובחזרה לאפרת שלנו…
בדרכי הביתה מהפאב חשבתי לעצמי: אם עוד מעטפה מחכה לי, הגיע הזמן לברר מי שולח אותן.
פתחתי את דלת הבית. ג’ורג’ הכלב קפץ בהתלהבות של מי שלא ראה אותי….3 שעות. געגוע של כלב זה פרייסלס!
ועל השטיח – כמעט מתחת לאפו – שכבה לה בנחת מעטפה בצבע אדום לוהט.
עמדתי והבטתי בה.
מי זה יכול להיות?
לא אמא – היא שולחת רק ווטסאפים עם אימוגים מבולבלים.
לא אחותי –עסוקה מדי עם הילדים הקטנים.
הילדים שלי? –אני כבר לא ממש בראש מעיניהם.
חברה מהעבודה? ידיד מהעבר?
היד כבר נשלחה לפתוח …ואז עצרתי.
כל העסק הזה – מדוייק מדי, אישי מדיי. כאילו מישהו מכיר אותי יותר טוב ממה שנוח לי להודות.
נשמתי עמוק, פתחתי לבסוף את המעטפה.
בפנים – פתק בכתב יד אלגנטי – מרגיש קצת מוכר…
“אפרת, שבת, 7:30 בערב, הכתובת מצורפת. בואי רעבה”
עמדתי במטבח (איפה עוד?) וחשבתי – אולי אני צריכה להגיד ‘לא’? אולי הגיע הזמן לשים גבול לכל הטרפת הזו? ואז…חייכתי.
עד עכשיו זה עשה לי כל כך טוב אז ברור שאני הולכת!
והפעם – אני מתכוונת לגלות מי עומד מאחורי המשחק הזה – אפילו אם אצטרך לוותר על הקינוח!
ההמשך? – בפרק הבא.
החלק החשוב ביותר – אל תהיו בלתי!
אם אהבתן, מצאתן ערך, עלה חיוך על פניכן – כתבו לי בתגובות, הציעו, חשבו –
* מה הרווחתן מהקן המתרוקן?
* האם גיליתן משהו חדש על עצמכן כשהבית התרוקן?
* ומי לדעתכן השובב/ית שממשיך לשגר לאפרת את המכתבים הסודיים?
כי אם לא תשתפו, איך אני אדע?
שלכן בברכת שנה טובה ובשורות טובות,
שחף
שחף, את כותבת מקסים.
כל כך מזדהה, העצב והגעגוע… מזל שיש לי קטנטונת אחת שהיא הסוכרייה שלי.
ולגבי אפרת- אולי בעלה?