אם יחליטו האזרחים הבריטים לנטוש את אירופה ב-23 ביוני ויבחרו ב-Brexit, מחירי מוצרי המזון יעלו, הפאונד יצלול, החופשות יתייקרו, 850,000 בני אדם יאבדו את מקום עבודתם, שירותי הבריאות יקרסו, המשכנתאות יעלו, שוק הדירות יתמוטט, ההשקעות הזרות ייפסקו, סקוטלנד תנטוש, הבריטים החיים ביבשת יסולקו, הסיטי יתמוטט ודאעש יחגוג. אופס, כמעט שכחתי, תפרוץ גם מלחמת עולם שלישית.
הנבואות האפוקליפטיות הללו יצאו בשבועות האחרונים מפיהם של חסידי ההישארות, בראשם דיוויד קמרון ושר האוצר שלו ג?ורג? אוסבורן, שלא בחלו בכל רטוריקה אפשרית כדי להלך אימים על המצביעים. השניים, ביחד עם תריסר שרים נוספים, חמושים באנשי עסקים ידועים, מנסים לשכנע את הציבור שהתנתקות מאירופה תהיה בבחינת סוף העולם, טרגדיה עם סוף ידוע מראש, ?קפיצה אל תוך התהום האפלה?… כל קליע אפשרי בארגז התחמושת של דאונינג סטריט הפך לגיטימי במלחמת ?להיות או לחדול?, שבה אף אחד משני הצדדים לא לוקח שבויים. גוג ומגוג בגרסת 2016.
מנגד, הנבואות השחורות הולכות ומשחירות ככל שמועד ההליכה לקלפי מגיע. ההישארות באירופה תזמין מיליוני מהגרים נוספים, פליטים יציפו את הממלכה, שירותי הרפואה יחוסלו, בתי המשפט יהפכו למיותרים, בתי הכלא יתמלאו, הבירוקרטיה תחנוק עסקים, הקצבאות לזרים יגדלו, הגבולות יהפכו להפקר ו-75 מיליון טורקים יטילו מצור על שדות התעופה. אופס, כמעט שכחתי, האיחוד האירופי, ובריטניה בתוכו יהיו הגשמת חלום ?מדינת העל? של הפיהרר והנאצים. ההברקה האחרונה שייכת לבוריס ג?ונסון, ראש העיר לשעבר, המוביל בשצף קצף את קמפיין היציאה. הוא אינו בוחל בכל שטיק ובכל טריק כדי להזהיר את הציבור מפני התוצאות הצפויות במקרה של הישארות.
אכן, הפולמוס הציבורי ירד נמוך מאוד. הטיעונים הפכו ליותר ויותר רגשיים, וטקטיקות ההפחדה היו לסימן ההיכר שלהם. כמות כזאת של ?דם רע? לא זכורה מאז הבחירות הכלליות לפני שנה וגם לא נראתה בזמן הבחירות המקומיות שנערכו לאחרונה. השחקנים הראשיים מהמרים על הקריירה הפוליטית שלהם, ולכן נראה שהם לא חוששים להטיח בוץ איש ברעהו כאילו אין מחר. להט הוויכוח מפתיע את המשקיפים מהצד. אחרי הכל, מדובר במשאל עם בלבד ולא בהרכבת ממשלה חדשה, אבל אירופה הייתה מאז ומתמיד העצם התקועה בגרונה של בריטניה. האחרונה אף פעם לא השלימה עם השתלבותה במרחב הקונטיננטלי, וגם כאשר הלכה ?עם? היא העדיפה להרגיש ?בלי?. במוקדם או במאוחר היא הייתה צריכה לשאול את עצמה אם לא הגיעה העת להכריז על גירושין כדת וכדין.
הקומוניזם אשם?
כדור השלג הנוכחי החל להתגלגל לאחר צירופן של המדינות הקומוניסטיות הראשונות לאיחוד. ממשלתו של טוני בלייר העריכה כי רק 30,000 מהגרים יגיעו לחופים הבריטיים, אך בפועל הגיעו למעלה ממיליון, רובם מפולין. מאז עברו מים רבים בדנובה, המדינות הבלטיות והבלקניות נוספו למערכת וגלי ההגירה הלכו וגאו. כיתות בתי ספר עם מיעוט אנגלי ובתי חולים הנאנקים תחת העול הפכו לסימן ההיכר של המשבר. הלייבור לא הבין זאת. עבורו היה מדובר בשיח ציבורי בעל נימות גזעניות. דיוויד קמרון חתר לתקן את המעוות במו?מ מייגע עם 27 שותפות והבטיח לקיים משאל עם אם ינצח בבחירות, אך המרתון האירופי שלו קצר פירות מעטים. הישג צנוע שכזה היה ההגבלה על זכותם של המזרח-אירופאים לקבל קצבאות מלאות עבור ילדיהם הממשיכים להתגורר בארץ מולדתם. למעשה, הוא ?קיבל? מבריסל את מה שכבר היה ממילא בכיסו: שמירה על הפאונד והסיטי והתנגדות לכל ניסיון להדק את האיחוד. בעלי בריתו היו צפויים; מנהלי החברות הגדולות החוששים מניתוק, כמו סטיבן רוז שניווט בהצלחה את ?מרקס אנד ספנסר?. אליהם הצטרפו ראשי התאגידים הגדולים, נגיד הבנק של אנגליה וכמובן מייקל אולירי וקרוליין מקקול, מנהלי ?ראיין אייר? ו?איזי ג?ט?, שאיימו לפגוע ביקר מכל לבריטים – חופשותיהם הזולות ברחבי היבשת.
אפילו ברק אובמה נרתם למכונת התעמולה. את ביקורו האחרון בלונדון כנשיא ניצל להטפה למען הישארות, ואף איים להשליך את בריטניה לסוף התור במקרה של פרישה מהאיחוד, והדגיש שהאיחוד יקבל עדיפות בהסכמי הסחר עם ארצו. ג?ונסון לא נותר חייב והתריס כי המוצא הקנייתי של אובמה הפך אותו לנשיא העוין את בריטניה בשל מורשתה הקולוניאלית. לשמחתו של קמרון, רובו המכריע של הלייבור תומך בו, כמו גם הירוקים והמפלגות הלאומיות בסקוטלנד ובוויילס.
גם למחנה של אלה הרוצים להתגרש יש סוללה של כוכבים. מלבד גונסון, השרים מייקל גוב ופריטי פאטל, השר לשעבר איאן דנקר סמית? וכמובן נייג?ל פראג? מנהיג ה?מפלגה העצמאית?. פראג רתם לשורותיו גם את דיוויד אוון ונייג?ל לוסון, שכיהנו כשרים בשנות ה-70 וה-80 בשתי המפלגות הגדולות. כמה מהם היו חסידי האיחוד בעבר הלא רחוק, אך כעת שינו את דעתם. לא ההגירה מוציאה אותם מדעתם, אלא העובדה שבריטניה אינה שולטת על גבולותיה ובתי הדין שלה כפופים בחלקם למוסדות המשפטיים של אירופה.
המלכודת הטורקית
הקלף הטורקי הפך להיות לאחרונה למקדם מכירות חזק אצל המצדדים בפרישה. ההסכם שנחתם ועדיין לא הוגשם בין אנגלה מרקל לארדואן ממחיש זאת היטב. מחד, הוא יעניק משקל יתר לגרמניה, ומאידך, הוא יאפשר את פתיחת הגבולות למיליוני טורקים שלא יזדקקו יותר לאשרת כניסה. במילים אחרות, יותר מהגרים, יותר מחבלים והרבה יותר מבקשי מקלט. שימו לב לתסריט הבא: אנקרה כותשת את המיעוט הכורדי עד דק, המונה 20 מיליון בני אדם. כמה מהם ירצו להישאר בתחומי הממלכה מחשש לשלומם? זוהי המלכודת הטורקית שאותה טומן ארדואן לאירופה מתוך רצון לדלל את ארצו ממיעוט עוין ולהציף את היבשת במוסלמים, כפי שהוא כבר עושה לפליטי מלחמת האזרחים בסוריה. תומכי הניתוק זועקים גוועלד. לטענתם, טורקיה תהיה לבסוף חלק מהאיחוד ואיש לא יוכל למנוע זאת. לא נכון, אומר קמרון, יש לנו את זכות הווטו. והוא צודק, כמובן, אלא שבשנתו הראשונה כראש ממשלה הוא פרש בפניהם את זרועותיו כאשר התייצב בפרלמנט הטורקי.
תומכי הנטישה מדגישים גם את העובדה שבריטניה תורמת לאיחוד סכום דמיוני של 350 מיליון פאונד מדי שבוע. את העובדה הזאת הם מציבים גם על שלטי רחוב ואוטובוסים. אולם הם שוכחים לציין שאירופה מתקצבת את הממלכה בתמורה. חלק מתקצוב זה שייך להסדר החזרת חוב אותו דרשה בשעתו מרגרט תאצר. אם התועמלנים של גונסון היו נאמנים לאמת, הרי שדי והותר היה להסתפק בסכום הנטו שעומד על 5.7 מיליארד פאונד בשנה! כלומר, המדינה נותנת הרבה יותר ממה שהיא מקבלת. היא נמנית על עשר מדינות המחויבות לעשות כך, אחרי גרמניה וצרפת. מאידך, פולין, הונגריה ויוון מקבלות הרבה יותר ממה שהן נותנות. אולם, רוחב הלב הזה אינו מסתיים כאן. הכספים הבריטיים מגיעים גם לצורך מימונן של מדינות העומדות בתור, כמו אלבניה וסרביה. אלבניה באיחוד? כן, זה רק עניין של זמן. הסכומים האלה מגמדים לחלוטין את הישגיו של קמרון בנוגע לקצבאות ילדים או הטבות מסים ומענקים שונים למהגרים טריים.
שאלת המיליון אירו
ההתלהמות ההדדית מסתירה לעתים את העובדה שלשני המחנות יש טיעונים מוצקים היכולים להשפיע על התוצאה הסופית של משאל העם. בשעתו, היו רבים שהטילו אימה על הציבור כאשר ממשלת ג?ון מייג?ור סירבה בתבונתה להצטרף לגוש האירו. היו אף אלה שמתחו ביקורת על ההחלטה הבריטית שלא להיות חלק מאמנת שנגן המאפשרת גבולות פתוחים בכל היבשת. מהטעם הזה הטורקים לא יוכלו להגיע לנמל לוטון ללא ויזה, הסדר הנראה על סף התמוטטות. אולם לחצים אדירים יופעלו על ווסטמינסטר לקלוט מהגרים מהמזרח התיכון, כאשר היבשת תוצף במיליוני פליטים, הרבה מעבר לאלה שהגיעו עד כה.
האמת הפשוטה היא שאיש אינו יודע מה יקרה על ציר לונדון-בריסל במקרה של Brexit. זוהי שאלת המיליון אירו, אך ישנה אפשרות שאמות הסיפים כלל לא ירעדו. הגמלאים יישארו בדרום צרפת, האירופים ימשיכו להתגורר בלונדון, מחירי החופשות יישארו על כנם, הפאונד לא יגווע, שוק הדירות ימשיך להיות יקר וסקוטלנד לא תפרוש. יחד עם זאת, בריטניה תוכל לעצור את גלי ההגירה ולא תאפשר לאלה שכבר הגיעו ליהנות מקרן השפע שלה.
מובן מאליו שישראלים המתגוררים בבריטניה על סמך דרכונים אירופיים יושפעו מהשינוי, אך ניתן אולי להניח שכוח אדם ישראלי יהיה למוצר מבוקש בהיעדרם של המזרח-אירופאים. בתרחיש של פרישה, ייתכן שדווקא היבשת עצמה תיקלע למשבר. עזיבה בריטית תגרור אחריה גם מדינות אחרות. ההולנדים עם רגל בחוץ ואפילו הצרפתים עלולים לעזוב אם הימין הקיצוני יעלה לשלטון בשנה הבאה. ההגירה המוסלמית עתידה לסיים את דרכה של אירופה במתכונתה הנוכחית ואפקט הדומינו מרחף מעל היבשת.
עם זאת, כרגע הניחוש המתבקש מצביע על הישארות, ובהפרש ניכר. ההפחדות יעשו את שלהן והחשש מפני הלא נודע יקבע את גורלו של המשאל. כבר היינו בסרט הזה מצדו הצפוני של הגבול. בכל מקרה, עד להכרעה, נצטרך לסבול את דברי ההבל של שני הצדדים.
_______________________________________________________________
מבחינה משפטית // עוד דליה סקלאר
מה יהיה מעמדם של בעלי דרכון אירופי אם בריטניה תצא מהאיחוד?
ההחלטה לצאת מהאיחוד, אם תתקבל, תשפיע לא רק על בעלי דרכון אירופאי שמתגוררים בבריטניה, אלא גם על אזרחים בריטים שמעסיקים אזרחים אירופאים או כאלה הנמצאים במערכת יחסים עם בעלי אזרחות אירופאית.
כיום, אין החלטה רשמית בעניין והכל בגדר ספקולציות. המחוקק יצטרך לחוקק או לחתום מול האיחוד האירופאי, או מול כל מדינה בנפרד, על הסכם חדש שיתייחס למצב העתידי לאחר יציאת הממלכה המאוחדת מהאיחוד. אף מדינת לאום מעולם לא יצאה מהאיחוד ומדובר בתקדים כלל עולמי.
הצעה אחת שעלתה היא שאזרחים בריטים ישמרו על זכויותיהם לעבוד באירופה ולהפך. הצעה נוגדת, שהועלתה על ידי מפלגת העצמאות הבריטית (UKIP) בהנהגת נייגל פראג, תחייב אשרות עבודה לאזרחים אירופאים שרוצים לעבוד בבריטניה.
משמעות הדבר היא שמדינות אירופאיות אחרות יוכלו לפעול בצורה דומה כלפי אזרחים בריטים ולדרוש אשרות עבודה כדי לעבוד בשטחן.
כיום הממשלה בבריטניה מיישמת מנגנון מבוסס אשרות עבודה רק עבור עובדים שאינם מהאיחוד האירופאי – דבר שמגביל את הכניסה והתנועה, כך שרק בעלי מיומנויות מסוימות בתחומים שבהם הוכח כי קיים מחסור בשוק העבודה המקומי יוכלו להיכנס ולעבוד.
חייבים לזכור שלא רק חברי האיחוד האירופאי עלולים להיפגע מהחלטה זו. ההחלטה תסכן גם את אורח חייהם של אזרחים בריטים רבים העובדים ברחבי אירופה, כמו גם בחלק מהתעשיות בבריטניה עצמה, ובייחוד אלו שמתקשות להחליף כוח אדם במיכון טכנולוגי ויוותרו במצב של חוסר אונים אל מול המחסור הפתאומי בכוח האדם.
החוק קובע שכדי לקבל אזרחות בריטית, על אזרח זר (בין אם מהאיחוד האירופאי או כל מדינה אחרת) להוכיח שחי בבריטניה לפחות חמש שנים ולהגיש מועמדות לאישור תושבות קבע. רק לאחר שיהיה ברשותו אישור תושבות במשך 12 חודשים יוכל לבקש אזרחות בריטית.
במשרדנו ניכרה עלייה משמעותית בבקשות לקבלת אזרחות בריטית מאזרחי האיחוד האירופאי שחיים בבריטניה, מתוך חשש למעמדם לאחר משאל העם.
* דליה סקלאר היא עוד ישראלית ובריטית, מייסדת ובעלת משרד עורכי הדין ד. סקלאר, המתמחה בדיני הגירה בינלאומיים.
* אין לראות באמור לעיל כתחליף לחוות דעת משפטית ו/או לייעוץ משפטי.
