עלייתו ונפילתו של הקוטג’

לפני כארבע וחצי שנים בלבד, במאי 2010, הייתה פולהאם על גג העולם. קבוצת הכדורגל הצנועה ממערב לונדון – זו שתקציבה הוא עשירית מהשכנה האמידה שמעבר לכביש, צ’לסי, וההיסטוריה ההישגית שלה יותר דקה מספר המתכונים האנגלי – הגיעה לגמר גביע הליגה האירופית (אופ”א). שם, בהמבורג 2010, היא פגשה את אתלטיקו מדריד וכמעט השלימה את אחת הסנסציות הגדולות בכדורגל העולמי. רק כמעט. אתלטיקו, כיום אלופת ספרד, ניצחה 1-2 בהארכה. פולהאם הסתפקה בסגנות. גם זה היה סוג של נס ספורטיבי.

היום, ארבע עונות בלבד אחרי הנגיעה בשמיים, פולהאם שוכנת בתהומות הנשייה. מקום 22, מתחת לקו האדום, בצ’מפיונשיפ, ליגת המשנה האנגלית, אחרי ירידה כואבת מהפרמיירליג והתרסקות טוטאלית לעבר מאבקי ירידה והישרדות שאיש בקרייבן קוטג’ לא העז להעלות בדעתו. בוודאי לא כאשר הקוטג’רס החינניים ניצחו בדרך להמבורג את הפאר האיטלקי של יובנטוס (1-4!), את אלופת אוקראינה הנוצצת, שחטאר דונייצק, וגם את אלופת שוויייץ החזקה, באזל.

הקמפיין הפנטסטי הזה הביא למנג’ר פולהאם דאז, רוי הודג’סון, את תואר מאמן השנה באנגליה, בהפרש הגדול ביותר אי פעם ממתחריו. הוא גם היה ככל הנראה החותמת הסופית על כתב המינוי של הודג’סון למנג’ר נבחרת אנגליה. ואכן, הודג’סון עזב בסוף אותה עונה את קרייבן קוטג’ – בתחילה לליברפול – והנפילה החלה. אלבר קאמי יכול היה לכתוב על זה ספר.

רק מהתבוננות בשורת המנג’רים שהתחלפה בקוטג’ מאז – מרק יוז, מרטין יול, רנה מולנסטיין, פליקס מאגאת וקית סימונס – חמישה תוך שלוש שנים, אפשר להבין שמשהו רע מאוד עבר על הקוטג’. אבל תחלופת מאמנים בכדורגל האנגלי אינה תמיד אינדיקציה לנסיגה או ריקבון. לפעמים היא תוצר של בעלים קפריזיים עם אצבע קלה על ההדק.

דווקא אצל פולהאם נולדה תחושה אחרת, של שינוי מרענן, כאשר שאהיד חאן, המיליארדר האמריקני–פקיסטני, רכש ב–2013 את המועדון על גדת התמזה ממוחמד אל פאייד, איש העסקים הבריטי–מצרי, שעומדות לו זכויות רבות בפיתוח וטיפוח המועדון הלונדוני, אבל שבשנותיו האחרונות מאס בצעצוע, והיה אף אחראי לאחד הקוריוזים היותר הזויים בתולדות הכדורגל האנגלי: הצבת הפסל המוזהב של אלילו, מייקל ג’קסון המנוח, בחזית האצטדיון הביתי.

מאמרים קשורים

סיורי סליחות לכל המשפחה

הקיצוץ מפוטר

אינסטושלנו: שלו מימוני

איפור: שוברים את הכללים

אבל במקום היציבות המקווה עם הגעת בעל הבית החדש, עידן חאן החל בצלילה. מרטין יול, המנג’ר ההולנדי שהביא את פולהאם למקומות 9 ו–12 בשתי עונותיו במועדון, פוטר בדצמבר 2013 אחרי פתיחה צולעת של העונה שעברה. במקומו בחר חאן להעניק משרת אימון ראשונה לרנה מולנסטיין ההולנדי, שבא עם רקורד מוכח כעוזר – גם באולד טראפורד – אבל לא הצליח לעשות את המעבר. בטח לא תחת הלחץ העצום עליו בקוטג’, כשחאן התחיל להראות שהוא בעיקר ניחן בחוסר סבלנות. מולנסטיין שרד חודשיים וחצי בתפקיד. החרב שנחתה עליו הביאה לפולהאם את פליקס מאגאת הגרמני. מנג’ר שלישי תוך חצי עונה.

זהו למעשה הפרק הכואב/משעשע ביותר – תלוי מאיזה צד של המתרס אתם נמצאים – בתולדות ההתפרקות הפולהאמית בת זמננו. מאגאת הגרמני אמנם זכה בדאבל עם באיירן מינכן ואף קטף אליפות סנסציונית חד פעמית עם וולפסבורג, אבל המאמן בן ה–61 עשה לעצמו שם כרס”ר משמעת מהאולד–סקול, בוס נרגן, נזפן ונקמן המתייחס לחניכיו, באשר הם, כאל חיילים במסדר בוקר. אם חאן האמין שהצ’אנס האנגלי של “קוואליקס” (שר העינויים) ו”סדאם” – כינוייו של מאגאת בגרמניה – ירכך את האיש ויביא לקוטג’ את איכויותיו המקצועיות וניסיונו הרב, הוא התבדה במהרה.

לא זו בלבד שמאגאת כשל במשימה לשמה הובא – השארת פולהאם בפרמיירליג – הוא אף הותיר חורבות, הסב נזקים, וחרת צלקות לאורך ולרוחב כוח האדם שהיה תחת מרותו. מהפיזיותרפיסט שמיהר להסתלק, ועד אחרון השחקנים הבכירים, שמצאו עצמם מנודים, מוחרמים ומושלכים לשוליים. כך למשל בריאן רואיז, חלוץ נבחרת קוסטה ריקה במונדיאל, מרטין שטקלנבורח, שוער הולנד לשעבר, וקוסטאס מיטרוגלו, חלוץ יוון ששב לפרוח העונה באולימפיאקוס אחרי שבקוטג’ הוא התהלך כמשותק.

מאגאת התעמר בכוכבים ובוותיקים, וניסה להשתמש מה שיותר בצעירים, כי עליהם הוא יכול היה להפעיל את האוטוריטה שלו ביתר קלות. זה לא אומר שהם לא סבלו מנחת טירופו. שני צעירים שצורפו לסגל הבוגר איחרו באפריל בכמה דקות לאימון. מאגאת הטיל עליהם קנס אסטרונומי, ללא כל פרופורציה לשכרם. כאשר סקוט פארקר, קפטן פולהאם, פנה למנג’ר והסביר לו כי מדובר בילדים שמשכורתם זעומה, סירב מאגאת להתרצות. “גם הם צריכים ללמוד שיעור”, הגיב. פארקר ההמום שילם את הקנס שלהם מכיסו.

אילו לפחות היה מאגאת מתגלה כאשף הניהול והטאקטיקה, אבל גם בתחום זה הוא השתולל. דן ברן, בלם בן 20 המתנשא ל–1.91, נשלח למשחק הבכורה שלו כ… מגן ימני. הסיוט היה כה גדול, עד שברן ביקש במהלך המשחק מהשחקן שמולו, הקיצוני השמאלי של הקבוצה היריבה, להתחשב ולחדול מלהתעלל בו. אבל השיא של “סדאם” במערב לונדון נרשם כנראה כאשר ברדה האנגלנד, הקפטן הנורווגי, נפגע ברגלו ובהשראת הצוות הרפואי עבר סדרה של טיפולים כדי להכשירו לשבת. מאגאת הפסיק את הטיפול ושלח את המעסה לקנות בסופרמרקט גוש גבינה צהובה. הוא ציווה להניח אותה על רגלו הפגועה של האנגלנד במשך שעות – “טריק שלמדתי בגרמניה”. גבינה בקוטג’. בפולהאם לא ידעו אם לצחוק או לבכות.

הם בכו. פולהאם ירדה לליגת המשנה. חדר ההלבשה היה מפורר. העונה הנוכחית החלה עם חמישה הפסדים רצופים. מאגאת פוטר בספטמבר. עוזרו, קית סימונס, נטל את המושכות. המינוי זמני, אבל סימונס כבר הביא לתפנית. שני ניצחונות ראשונים הם תוצר של אווירה חדשה לגמרי בקרייבן קוטג’, של חדוות חיים מחודשת מלווה באנחת רווחה. השאיפה היא שהלקחים הרבים שנלמדו תוך זמן כה קצר, יסייעו לעצור את הסחף. אם לא עכשיו, אימתי.

משחקי הכדורגל הקרובים בלונדון

גביע אופא

יום ג’, 21/10. צ’לסי-מאריבור 
(סטמפורד ברידג’, 19:45).

יום ה’, 23/10. טוטנהאם-אסטרס טריפוליס 
(ווייט הארט ליין, 20:05).

יום ג’, 4/11. ארסנל-אנדרלכט 
(אצטדיון האמירויות, 19:45).

הפרמיירליג

יום ש’, 18/10. ארסנל-האל סיטי 
(אצטדיון האמירויות, 15:00).

יום א’, 19/10. קווינס פארק-ליברפול 
(לופטוס רואד, 13:30).

יום ש’, 25/10. ווסטהאם-מנצ’סטר סיטי 
(אפטון פארק, 12:45).

יום ב’, 27/10. קווינס פארק-אסטון וילה 
(לופטוס רואד, 20:00).

יום ש’, 1/11. ארסנל-ברנלי 
(אצטדיון האמירויות, 15:00), 
צ’לסי-קווינס פארק (סטמפורד ברידג’, 15:00).

יום ש’, 8/11. ווסטהאם-אסטון וילה 
(אפטון פארק, 15:00), 
קווינס פארק-מנצ’סטר סיטי (לופטוס רואד, 17:30).

יום א’, 9/11. טוטנהאם-סטוק סיטי 
(ווייט הארט ליין, 13:30).

מוקדמות אירו 2016

יום ש’, 15/11. אנגליה-סלובניה 
(אצטדיון וומבלי, 17:00).