בעולמה של קורי יש פלסטינים אוהבי שלום וחפים מפשע הנופלים קורבן לתוקפנות הישראלית היומיומית. בעולמה התמים – אין בסכסוך צד שני המקיז את דמו, גם אין ג’יהאד המבקש לכלותו, גם לא מחבלים-מתאבדים שהיו אחראים לכמה ממעשי הזוועה האיומים ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. זהו, בעצם, כתב אשמה תעמולתי, מתון לא חריף, נגד ישראל.
המחזה הנושא את שמה אינו משיב על השאלה: כיצד קורי – בחורה צעירה מהעיר הקטנה אולימפייה במדינת וושינגטון – מוצאת עצמה בחברתם של חברי התנועה לסולידריות בינלאומית המגיעים למזרח-התיכון כדי להגן בגופם על פלסטינים. המחזה גם אינו מספר לנו שחברי הקבוצה אירחו את שני המחבלים האנגלו-פקיסטנים יממה אחת לפני הטבח שהתכוונו לעשות בתל-אביב. קורי (המגולמת כהלכה על ידי השחקנית מגאן דודס) סבורה אמנם כי האלימות הפלסטינית אינה עוזרת, אולם לדבריה, רוב רובם של הפלסטינים בסך הכול ניהלו פעולות מחאה פסיביות כדוגמת מהטמה גאנדי.
יש הסבורים כי קורי הולכת ונעשית קדושה בלונדון. אחד מהם הוא בארי שאו, יור קרן נפגעי הטרור של נתניה, המזכיר לכולנו כי לא פחות משש נשים הנושאות את השם רחל נהרגו בצד הישראלי במהלך השנים האחרונות. אחת מהן, רחל טאלר בת 16, נרצחה, זמן קצר לפני מותה הטראגי של קורי, בפיצרייה בירושלים. למרות שהיא בריטית ובני משפחתה עדיין מתגוררים בלונדון – לא מצא איש לנכון לכתוב מחזה על חייה. גם לא השחקן אלאן ריקמן שערך את יומניה וביים את ההצגה. שאו מתכוון גם לכך שב-1 בנובמבר אמורה להתקיים בשכונת האקני הפרמיירה העולמית לקנטטה השמיים בוכים לזכרה של קורי ולזכר כל אלה שאיבדו את חייהם במהלך הכיבוש של הגדה המערבית ועזה. המארגנים גם יבקשו מהצופים לתרום לקרנות הפועלות למען תושבי השטחים.
קורי, המודה ביומניה כי איש לא הכין אותה לקראת מה שהמתין לה בעזה, הולכת והופכת לאייקון פוליטי בעזרתו מנוגחת ישראל מן הכיוון האמנותי. גם הוריה תורמים לכך. הם נסעו לרמאללה כדי לקבל מגן הוקרה מידי יאסר ערפאת. אבריה של רחל טאלר נתרמו להשתלות בגופם של אחרים, אבל גם מחווה זו לא הוציא אותה מאלמוניותה, או כפי שכתב תום גרוס בספקטייטור בשבוע שעבר: יהודים מתים אינם עושים חדשות, וזה נשמע, כמובן, יותר קולע באנגלית!
