אישיותו הייחודית של דב צ’רנוברודה, האדריכל ולוחם השלום שלזכרו הוקדש הסרט, ושנרצח בפיגוע במסעדת מצה בחיפה בשנת 2002, אפשרה את המפגש הלא יאומן הזה. הצער על מותו לא הכהה את התקווה בלב יעל, אשתו. היא אזרה עוז ויזמה את תהליך הכנת הביקור בבית המחבל המתאבד בג’נין. יואב צ’רנוברודה, בנו הבכור של דב, הצטרף ליעל לביקור בג’נין כמחווה של הזדהות עם דרכו ומאבקו של אביו להגיע לדו-שיח בין שני העמים.
מאוד התלבטתי ביני לבין עצמי. אך כששאלתי את עצמי מה דב היה עושה, אילו היה בחיים – התשובה הייתה שהוא היה הולך לשם. ואז החלטתי לעשות זאת. לעשות מעשה ברוחו, אומרת יעל, אישה בהירה, שדיבורה רך ונע בין החלטיות לבין רגישות.
יש לי רק אותך. אנא אל תשכח את זה – שמור על עצמך, היו מילותיה האחרונות של יעל לדב, בטרם נפרדה ממנו בפעם האחרונה, לפני שנסעה למשפחתה בצרפת. כשראתה אותו מבעד למראת מכוניתה בדרך לשדה התעופה, עלתה בה בהרף עין המחשבה, שזו עלולה להיות הפעם האחרונה שתראה אותו. הייתה זו תקופה של פיגועים רצחניים. ברגע ששמעה בצרפת שאירע פיגוע במסעדת מצה, הייתה לה תחושת בטן שדב נהרג שם. זו הייתה מסעדה שנהג לבקר בה כל שבוע.
שמונה שנים חלפו מאז שהיא בלי דב ורק כעת מוכנה יעל לפרידה מסודרת ממנו, כדבריה. לאחר שפגשה את מרקוס פטר, במאי הסרט הלב של ג’נין באירוע הקרנתו בחיפה, נולד הרעיון ליצור מעין סרט המשך והפעם מזווית הראיה הישראלית של הקונפליקט.
מאמרים קשורים
הלב של ג’נין עוסק בהורי ילד פלסטיני, שנהרג בטעות על ידי צהל בג’נין לאחר פיגוע מצה – שהחליטו לתרום את איבריו לילדים ישראלים כמחווה של פיוס. הסיפור נגע ליעל מאוד. היא יזמה את הרעיון של פגישה עם הורי רוצח בעלה גם כמחווה של פיוס ולזכרו של דב על פי דרכו: הוא היה נוהג לומר שהקונפליקט לא ייגמר עד שלא נדבר. פטר הבמאי הפקיד את מלאכת הבימוי בידי סטפני בורגר, ויולה אוט – שתי במאיות צעירות מגרמניה ומנאל עבדאללה, במאית פלסטינית.
שיחת טלפון של יעל ושל זכריה טובאסי, אביו של שאדי המחבל, קדמה ליציאתה, ב-8.4.10 באווירה רגועה, עם חברתה המשוררת בלומה פינקלשטיין, הבן יואב כאמור וצוות ההסרטה של הבמאי מרקוס פטר לג’נין, עיר עוינת במיוחד. יותר מ-20 מחבלים מתאבדים יצאו ממנה אז. הקבוצה הקטנה נאלצה לחתום על מסמך ויתור שאם יקרה משהו לאחד מחבריה בכניסתם לגדה יהיה הדבר על אחריותו בלבד.
זכריה טובאסי מקבל בסרט את פניהם של יעל והצוות בכניסה לבית. לאחר שיעל התנתה את הסכמתה לבוא לבית טובאסי, בכך שלא תיאלץ לחזות בתמונת רוצח בעלה, הייתה לה בקשה נוספת שכל ילדיו ונכדיו של הורי הרוצח יהיו נוכחים במפגש. מיד עם כניסתה הבחינה כי התמונה הוסרה לבקשת צוות הצילום. כל הילדים והנכדים היו שם. הקונפליקט נחשף בכל צעד ושעל, בכל מילה וסמל. זה היה מפגש לא קל. האב סיפר כי למד על דבר הפיגוע במסעדת מצה כשהקשיב לרדיו ברכב שבו חזר מעבודה בארץ. היו לו אז רישיון כניסה ותעודת זהות ישראלית אותם איבד מאז הפיגוע ויותר לא הוסיף לנסוע לארץ. נחסמה בפניו הדרך להשתכר כי בג’נין לא הייתה עבודה עבורו.
כשיעל פגשה באמו של שאדי, אום אמג’ד הושיטה לה יד ולא עזבה אותה יותר, עד סוף המפגש. עבורי אמו של שאדי היא קודם כל אימא, אמרה יעל לאחר המפגש. היא חינכה שלושה בנים ושלוש בנות. יש לה הרבה נכדים. רק שאדי רצח, לא היא, לא המשפחה, אני נשמרת מהכללות. האב ויואב מדברים. יואב הצליח לגעת בליבו של האב והוא דומע. הזמן קצר, במפגש הטעון ויעל ואום אמג’ד הולכות ברחובות העיר יד ביד. יעל נפרדת במילה שלום ומשפחת טובאסי עונה בסלאם.
המפגש בו רואה יעל חשיבות רבה, שחרר בה משהו. לאט ובהדרגה היא חשה שהפרידה מדב הושלמה. המסע שלה מבאדן באדן לחיפה ולג’נין – מהווה נדבך נוסף בשאיפה לייצר עתיד אחר במסכת העוינות המובנית בין קורבנות האינתיפאדה לפוגעים בהם: עתיד של פיוס לאחר שהנורא מכל קרה.
הקרנת הסרט: 19.10 במוזיאון היפני טיקוטין, בשעה 18.30.
אתר הסרט: www.after-the-silence-documentary.com
