מוזיקאים ישראלים ידועים ניסו את מזלם בלונדון, החל משלום חנוך בצעירותו ועד אביב גפן בבגרותו. רבים חזרו כלעומת שבאו ובודדים ממשיכים לנסות. אבל כמו בכל תחום בחיים, גם בעולם הזה צריך קשרים, מזל ותעוזה
מלכת הרוק / מלכה שפיגל
גם אחרי למעלה מ-30 שנות קריירה מוזיקלית מצליחה, מלכה שפיגל מודה כי מוזיקאים רבים נמצאים במצב של חיפוש תמידי. במהלך השנים היא ראתה הרבה מוזיקאים שבאים והולכים. לדבריה, רבים לא מבינים את מהות סצנת המוזיקה בלונדון וחושבים שעצם הימצאותם פה היא הישג. אבל זה לא כל כך פשוט. אתה דג קטן בבריכה גדולה… העצה? להכיר כמה שיותר אנשים, ללכת להופעות כדי לראות איך זה עובד פה קודם כל.
המסע האקראי שלה ללונדון התחיל באמסטרדם. בתל אביב לא היה הרבה אקשן בתחילת שנות ה-80′, היא אומרת, נסענו בלי לחשוב יותר מדי. היא טסה יחד עם רמי פורטיס וסמי בירנבך. ברי סחרוף היה במקרה על אותו מטוס… בסוף שכרנו מקום ביחד וככה זה התחיל. היא מתכוונת כמובן ללהקת מינימל קומפקט, הנחשבת לאחת ההצלחות הישראליות הגדולות בתחום המוזיקה בעולם. הלהקה עברה לבריסל, קרוב לחברת התקליטים ובמיקום מרכזי ונוח לצאת לסיבובי הופעות באירופה, ושם התפרקה ב-88′.
חלום ושמו אנגליה
שפיגל נשארה בבריסל עוד כמה שנים עם בעלה המוזיקאי, קולין ניומן, ושם נולד בן (24), בנם המשותף, שעליו היא מספרת שיש לו כישרון מוזיקלי, אבל הוא לא פעיל בתחום. בריסל התחילה לאבד את הקסם שלה, היא נזכרת, ולאחר שקראה בספר England’s Dreaming, על תרבות הפאנק באנגליה, היא חשה שלונדון זה מקום שדברים קורים בו. הם עברו לכאן ב-92′ (לשכונת סאות’פילדס, לגמרי במקרה) ולדבריה, היום אין את ההרגשה שקורה משהו מרכזי שאנחנו חלק ממנו.
יחד עם בעלה היא מנגנת בהרכב הנקרא Githead, שהתחיל לאחרונה לעבוד על אלבום חדש. לדעתי זה מוסיף ליחסים, כי זה עוד משהו משותף שאנחנו עושים, מספרת שפיגל על העבודה עם ניומן. כמובן שיש רגעים בהופעות ויש מתחים בין כולם, אבל זה לא רציני. מצד שני, יש הרבה פתיחות. אנחנו נותנים המון מקום אחד לשני להתבטא. אין כל כך אגו ותחרות בינינו.
מחוברת לאינסטגרם
את הרצון ליצור מספקת שפיגל לא רק על ידי נגינה ושירה, אלא גם באמצעות צילום, הצילום זה כמו מוזיקה. לגמרי אינטואיטיבי, ובעולם זה היא משתמשת בשם מאיה ניומן (מאיה הוא השם המופיע בתעודת זהות שלה). היא הציגה תערוכות בישראל, אך עדיין לא בלונדון, זה בטח יקרה. את מצלמת הלומו הישנה, הידועה ביצירת תמונות עם צבעים רוויים ועזים, היא זנחה לטובת האפליקציות בסמארטפון. כשמשהו תופס את עיניה בטיוב או בכל מקום אחר היא מצלמת וגם משתפת באינסטגרם.
כותרת אלבום הסולו האחרון שלה, Every Day Is Like The First Day, מתארת את גישתה לחיים וליצירה. התחלנו בלי לתכנן, לא כתבנו את המוזיקה מראש. הזמנו אולפן קטן, ניגנו ג’אם ויצאו הרבה חומרים בסיסיים שלקחנו לאולפן בבית ובנינו מהם שירים, ואז נסענו לברלין ורומא והקלטנו עם עוד מוזיקאים ואורחים. אחד מהם הוא ג’וני מאר, הגיטריסט לשעבר של הסמית’ס. שירתה באלבום היא לוחשנית ומרחפת מעל צלילים שנשמעים כאילו הם שאובים משנות ה-80′ הפסטורליות ובעת ובעונה אחת מרגישים עכשוויים ומקוריים. אני מאוד אוהבת לעמוד על במה ולהפציץ, היא אומרת, אבל מצד שני אוהבת גם את השילוב של גיטרות חזקות ושירה רכה.
בארץ מתפנקים כמו מלכים
שפיגל עדיין מנגנת עם מינימל קומפקט, המתאחדת מדי פעם להופעות בישראל מול קהל מעריצים נאמן שגודש את האולמות. אבל היא לא רואה את עצמה יוצרת שם. נראה לי שבתל אביב עושים מוזיקה בשביל המקום ופה עושים בשביל העולם. למרות זאת, דווקא שם היא עמדה לראשונה בקדמת הבמה בהופעה של שיריה. כששמים את השם שלך על הפוסטר ואתה במרכז זה עדיין מוזר לי. אני אוהבת שיתוף פעולה, להקה, היא אומרת.
לא צפוי איחוד אירופאי של הלהקה בקרוב וסחרוף ופורטיס כנראה התרגלו לחיים הנוחים בישראל. כן. זאת לא ביקורת, גם אני הייתי מתרגלת, שפיגל מסכימה. כשאני בארץ אני נגנבת שאני לא צריכה לעשות כלום. זה מוריד הרבה דאגות וכאבי ראש של מוזיקאים. באירופה, לעומת זאת, לפעמים צריכים להרים ולהעלות במדרגות את הרמקול של הבס, ששוקל טונות, אבל אני יכולה להבין למה אנשים לא רוצים לעשות את זה יותר…. סיבובי הופעות באירופה זה קשה; יש פחות תמיכה כספית.
מלך הלטאות / נירו נוקס
ההופעה האחרונה של להקת King Lizard, בה מנגן הגיטריסט נירו נוקס (32), משקפת כנראה את התחרות הרבה והמגוון העצום של להקות בלונדון. ארבעת הלטאות ניגנו על הבמה הצנועה של מועדון האנדרבלי שבהוקסטון באחד מערבי הלהקות. נוקס נראה מחויך, מקפץ בהנאה, מניף את שערו לפי הקצב, יורד אל הקהל ומנגן מול פרצופם של הצופים, שבהדרגה התחברו אל הגרוב הרוקנ’רולי. אך לאחר כמה שירים, הזמן שהוקצב להם אזל ומצד המארגנים נראו סימנים לרדת מהבמה. הלהקה כבר חשבה שניתן להם אישור להמשיך לנגן והתחילה את הקטע הבא, אבל אז מהרמקולים בקע השיר, Love Will Tear Us Apart של להקת ג’וי דיוויז’ן, ועל רקע המילים האירוניות האלה הם נאלצו לקטוע את הופעתם ולתת ללהקה הבאה אחריהם לעלות.
הלהקה מופיעה גם במקומות כאלה למרות שהיא חתומה בלייבל צרפתי בשם Bad Reputation והופיעה בפסטיבלים באירופה, כשהגדול מכולם הוא ה-Motocultor, אותו נוקס מתאר כאורגזמה על הבמה. במקרה על אותה במה הופיעה אחריהם הלהקה הישראלית, אורפנד לנד.
סלאש הקרייתי
נוקס זוכר את רגע נחיתתו בלונדון עם מזוודה, גיטרה וחלום. הגעתי לפה ב-2/9/2004, ב-23:00 בלילה. הסיבה שאני מציין את זה כי בדיוק סלאש ירד מהבמה. זה היה סימן טוב בשבילי שבאותו לילה הוא הופיע… באתי לפה כי אני רוצה להיות כוכב רוק בינלאומי, מגה-סופר-דופר, לא כמו הלהקות האלה שקמות ל-5-6 שנים.
בישראל אי אפשר לעשות את זה, הוא אומר למוד ניסיון מהשנים בהן ניגן בלהקת קאברים בשם אוברטון. שבועיים לפני שעזב, הוא נבחן באודישן ללהקת היהודים, אבל כנראה שהוא היה דומה מדי לסלאש, לטעמם.
בקריות קראו לי סלאש הקרייתי, הוא נזכר, אבל הוא לאו דווקא מתחבר אל ההשוואה במראה ובסגנון לגיטריסט הידוע מגאנז אנד רוזס. אני פשוט אוהב את הנגינה שלו. אני לא חושב שאף אחד מנגן כמוהו… כשהגעתי, הבנתי שזו קצת בעיה… כשאנשים מחקים מישהו, אף אחד לא ייקח אותם ברצינות, ואז מישהו שאל אותי ‘מה אם סלאש יראה אותך מנגן, מה אתה רוצה שהוא יחשוב עליך?’, אמרתי שהדבר האחרון שאני רוצה שהוא יחשוב זה ‘עוד איזה טמבל מנסה להיות כמוני. אותה גיטרה, אותו סאונד’… אבל אני לא עושה אהבה עם הגיטרה כמו סלאש, אני אונס את הגיטרה!.
לאקי לוק
המזל שיחק אצל נוקס תפקיד משמעותי וסיפור ההתחלה שלו בעיר מרתק. מאכסניה קטנה בגולרדס גרין הוא עבר לדירה, עליה שמע מבחור ישראלי שפגש ברחוב, ואחרי שבועיים בהם לא מצא עבודה ונגמר לו הכסף החליט, בעצת אימו, לנקות את הראש ולעשות סיבוב: נכנסתי לטיוב ביום שישי בערב. ראיתי ארבע בלונדיניות מהממות, אמרתי ‘אני יורד איפה שהן יורדות’. הן ירדו בלסטר סקוור. ראיתי איזה בחור עם ראסטות ומלא פירסינג על הפנים ואמרתי ‘אין סיכוי שהוא לא אוהב רוקנ’רול’.
אותו בחור נתן לו הנחיות למועדון רוק, אבל הוא לא מצא את המקום ובסוף מצא את עצמו בגיי בר, אחרי כמה צביטות בטוסיק יצאתי משם. הוא הלך לתחנת הטיוב הקרובה ופתאום שמע נגינת גיטרה של אחד משירי גאנז אנד רוזס. הוא נכנס בדלת המועדון, ממנו נשמעו הצלילים, וראה המוני רוקרים. הוא ראה שלט דרושים והחל לעבוד במקום בתור ברמן. באחת המשמרות, להקה ביקשה ממנו לתלות פלייר שהם מחפשים גיטריסט. אני הכי טוב שיש, הוא אמר להם והכניס את הפלייר לכיס.
נוקס הצטרף ללהקה, למרות שאת סגנונה לא אהב, וכשנתקל בקשיים כלכליים ונזרק מהדירה הם לא הסכימו לעזור לו. הוא רכש כרטיס טיסה לשטוקהולם (11 פאונד, הלוך חזור) כדי לנסות את מזלו בשוודיה. דווקא שם הוא קיבל הודעה מפלאש, סולן קינג ליזארד, שהזמין אותו להצטרף אל הלהקה בלונדון והציע לו לגור איתם בבית שהלהקה שכרה, והשאר היסטוריה. כשראיתי אותו פעם ראשונה (בהופעה) ידעתי שזה האדם שאני מחפש – צורח גבוה, חזק ומדויק וקול יפה.
רוקנ’רול זה לא להתמסטל כל היום
נוקס, כאמור, עדיין מופיע עם הלהקה, אבל את עיקר משכורתו מרוויח כפרילנס בתחום ההיי-טק – מניהול רשתות ותמיכה טכנית בלקוחות ועד שיווק ברשתות החברתיות ואפילו כשותף בעסק אופנה. הוא גם שוקד על סטארט-אפ של חברת תמיכה טכנית בשותפות עם איש העסקים, דני אונגר.
אין לי בעיה לוותר על זה, הוא אומר, אבל צריך לשלם את השכירות ואני לא רוצה לעבוד בפאב. הוא יודע על מה הוא מדבר, לאחר שעבר בין 32 דירות ובילה מספר לילות בשינה על ספסל בסוהו סקוור. הייתי הולך לפאב ליד, כדי לנסות להכיר בחורות ולישון אצלן. לדבריו, הלהקה עושה הרבה כסף, אבל כמו כל עסק יש הרבה הוצאות. אנחנו ארבעה אנשים עם רעיון והעניין הוא שיש לנו מוצר אחד והערך שלו יורד כשהוא עומד על המדפים.
רוקנ’רול אמיתי מבחינתו זה עבודה קשה ולא לשבת בבית ולהתמסטל. זו דרך חיים. זה להיות באמת חופשי בנשמה, ולא סקס, סמים ורוקנ’רול. למרות שאני לא חושב שיש רוקיסט אמיתי שאין לו את התקופה הזאת, אבל היא לא לנצח. זה בשביל ללמוד כמה אתה חזק.
שמיניות באוויר / לייד 8
ל-Laid8 לא הייתה ברירה אלא לעזוב את ישראל כשלב טבעי באבולוציה של הלהקה. ללונדון הם הגיעו לפני קצת למעלה משנה כי הרגישו שמיצו את עצמם בארץ, לאחר שכבר שבעו מפסטיבלים ומועדונים שאותם הצליחו למלא בעדת מעריצים קבועה (הם מספרים שמעריץ מערד נסע לפגוש את המתופף יומיים לפני הטיסה כדי לקנות חולצה שלהם). הם נחתו כאן עם כל הציוד, עם כמה מבני הזוג ועם המון נחישות להצליח.
חברי הלהקה רואים עצמם כגוש מאוחד. טל (25), עודד (29), אורי (30) ודייב (32) כותבים יחד את השירים, משכתבים את התפקידים אחד של השני ומעדיפים להזדהות רק בשמם הפרטי משום שהשלם הוא גדול יותר מסכום חלקיו. פירוש שם הלהקה הוא אינסוף (הספרה 8 בשכיבה), ויש קשר בינו לבין השירים. השירים תמיד היו סוג של תרפיה אישית. ומתוך תהליך הכתיבה והיצירה אנחנו מתמודדים עם עצמנו, וזה תהליך אינסופי, אומרת טל.
להתחיל מאפס
הם מנגנים יחד כבר חמש שנים, אבל מתחילים פה מאפס. לא שלא היו להם אשליות בקשר ללונדון – כמו כל ישראלי שמגיע, גם הם גילו שהדברים כאן עובדים לגמרי אחרת. אורי: חשבנו שנגיע ואחרי שלושה שבועות כולנו בדירה ומתחילים לנגן. עודד: הייתה לי גם תכנית עסקית שהייתה שווה כקליפת השום, כי ברגע שהגעתי, הבנתי שאני מדבר שטויות ברמה גלובלית. יחד עם זאת, קהל מעריצים חדש מתחיל לבצבץ לו, על פי עודד. הם הופיעו לא מעט בחצי שנה האחרונה, כשההופעה הטובה ביותר שלהם הייתה בבר-פליי הידוע, בו היו המופע המרכזי כש-90 איש צפו בהם ביום השלג הראשון של החורף הנוכחי.
אחת ההופעות הכי גרועות שלהם, לדבריהם, הייתה במועדון הסוריה קלאב, שם עודד נאלץ להתמודד עם מערכת תופים מתפרקת של המקום. ההבדל האמיתי הוא שבארץ היה לנו רכב צמוד והיינו מגיעים עם הציוד שלנו במלואו ולא היינו צריכים להתפשר, מסבירה טל. לשתי ההופעות הראשונות לקחנו את כל הציוד בטיוב, משהו כמו 100 ומשהו קילו…, מוסיף אורי, פה אין לנו אף אחד שאנחנו מכירים כדי להחליף ציוד… אנחנו להקה מאוד חנונית (אומר בחיוך) וכל הבעיות שלנו הן טכניות – נשרף המגבר, הלך הכבל…. בהקשר זה כדאי לציין שהם גם לא שותים לפני הופעות.
את סגנונם הם מגדירים כניו ווייב-רוק אלטרנטיבי-מטאל, ולפי עודד, הייחוד שלהם נעוץ בשילוב של סוג המוזיקה שאנחנו מנגנים עם סוג השירה שטל מביאה. כי עם זמר אחר היינו נופלים לסכימה מאוד ידועה מראש. אנחנו להקה יחסית כבדה שאוהבים לשחק עם כל מיני סגנונות. טל משמשת כסולנית הלהקה כחמש שנים, אבל לפניה היו זמרים אחרים. ברגע שטל הגיעה, היא הצליחה לתת את כל הקצוות שחיפשנו – גם את העוצמתיות וגם את המלודיות, אומר דייב. אני לא מכיר להקה אחרת שעושה את אותו דבר. סגנון שמבוסס על קצב די כבד אבל עם שירה מאוד מלודית וגובלת בפרוגרסיביות. לטל יש ‘ליינים’ שהם רחוקים מלהיות סטנדרטיים.
למה דווקא לונדון?
עודד: יש פה מלא תעשייה וגישה קלה לאירופה, שבקיץ הופכת לאומת פסטיבלים ענקית. טל: הרבה אנשים מתרשמים מהעובדה שלהקה שלמה, שהייתה מבוססת במדינה מסוימת, החליטה לקום וללכת למדינה אחרת כדי לנסות להצליח יותר. זו הקרבה מטורפת. השארנו את כל מה שהיה לנו מאחור.
הם נאלצים להתפרנס מעבודות שונות – עודד ודייב כבריסטות בבית קפה, אורי בחברת היי-טק בסיטי וטל כמעצבת גרפית – אבל מתכוונים להישאר ולהגשים את מטרותיהם. אורי: להופיע בפסטיבלים ולהישאר כמה שרק אפשר. עודד: אתה חייב לבנות קהל, להכיר את האנשים, את התעשייה ולבנות פה בסיס. טל: השאיפה היא שנוכל לחיות מהמוזיקה שאנחנו עושים, שזה יהיה המקצוע שלנו ושלא נצטרך לעשות שום דבר חוץ מזה, ושנשאיר אחרינו מלא אלבומים טובים.
