מה דעתכם על האגדה האורבאנית הבאה: ברנדן רוג’רס, המנג’ר הצעיר של סוואנזי הצנועה, מתעורר בוקר אחד ומחליט לצאת מהקופסה. ללכת נגד הזרם. סוואנזי עלתה לראשונה בתולדותיה לפרמיירליג. רוג’רס הוא מנג’ר מצליח. כולם מחלקים לו מחמאות מקרדיף ועד רקסהאם על העבודה הנפלאה שהוא עושה עם הברבורים, אבל לרוג’רס נמאס. עונה אחת בחוג הסילון מכה אותו באמת המרה: לקבוצות הבינוניות והקטנות אין סיכוי. הן תאבקנה לעד על פירורים. מקום רע באמצע, הישרדות של הרגע האחרון – שום דבר לכתוב עליו הביתה.
הסיבה מאוד ברורה ופשוטה. אי אפשר לנצח את הכסף הגדול. הקפיטליזם הוא אולי חזירי, והחזיריזם הוא אולי קפיטליסטי, אבל מה לעשות שממון מביא המון (הצלחה) ומפריד בצורה בוטה בין העני לבין העשיר גם בחיי היומיום וגם בספורט. אילו רק יכולנו למצוא דרך לצמצם פערים ולהתקרב לאולימפוס ההישגי בלי תקציבים אסטרונומיים. אבל הרי זה בלתי אפשרי. תראו את רומן אברמוביץ’ וצ’לסי, את מנצ’סטר סיטי והשייחים שלה, את ליברפול שכמעט נמחקה בגלל טייקון זה או אחר, ובאותה מידה השתקמה וחולמת על חידוש נעוריה כקדם, בעזרת איל הון זה או אחר.
רוג’רס משתגע. הוא תקוע עם סוואנזי בדרך ללא מוצא. כמי שגדל בתוך מעמד הפועלים כל ימיו, אין לו שום יומרה להגיע אל מחוזות ההון והעושר ולנהל מועדונים דרך הכיס הרחב שלהם. בתוכו מתרוצץ מהפכן סוציאלי וספורטיבי, והוא רוצה להתקרב לפסגת ההצלחה בלי לשלם 50 מיליון פאונד עבור כוכב.
ואז זה קורה: רוג’רס יוצא עם כדורגלניו ליום כיף ועיון, שבמסגרתו הם מקיימים גם ביקור מאיר עיניים במערכת היומון האיכותי, Welsh Chronicle. בין שיחה עם העורך הראשי, שמתעניין בדיג הרבה יותר מאשר בכדורגל, וחתימה על אוטוגרפים לנערי מעלית ופקידות קבלה שלא מסתירים את הריר – המנג’ר מנהל שיחה ערנית עם גארי אדוארדס, סטודנט ביישן, שזה עתה סיים את לימודי התקשורת שלו בלונדון, וחזר הביתה על מנת להתחיל קריירה מהמדרגה הראשונה.
אדוארדס בן ה-24 חולם להיות ראש דסק הכדורגל של הגרדיאן. הוא מתגלה כפריק של ידע, סטטיסטיקות ופולקלור. רוג’רס נותר בהלם כאשר העיתונאי הינוקא פורש בפניו – מן הזיכרון – את כל הנתונים הסטטיסטיים של שחקניו בעונה הנוכחית: קילומטרז’, מסירות מדויקות, נוכחות ברחבה, איבוד כדורים, תיקולים, בעיטות ואפילו מהירות תנועה ממוצעת ומספר טיפות הזיעה שבצבצו על מצחו של כל שחקן ושחקן בכל זמן משחק נתון. אבל רוג’רס ממש נרעש כאשר הכתב לא מסתפק בפרטים על קבוצתו האהודה, אלא מדגים בפני המנג’ר כיצד מחברותיו מלאות בהשוואות עם כוכבי-על בקבוצות הבכירות של הליגה, ועם כדורגלנים פחות או יותר אלמונים במועדונים קטנים ולא אופנתיים.
בלילה נודדת שנתו של מנג’ר סוואנזי. בבוקר הוא מתקשר לאדוארדס ושואל אותו אם הוא סבור שלסטטיסטיקה יש משמעות מקצועית, כלומר אם היא יכולה להעיד על פוטנציאל בצורה מוסמכת. העיתונאי העניו עונה שאי אפשר לדעת, משום שאיש לא ניסה לבדוק זאת עד כה. התקבלת, צועק רוג’רס לשפופרת, ושוכר את שירותיו של גארי אדוארדס בתור סטטיסטיקאי ויועץ מקצועי של סוואנזי פוטבול קלאב.
השאר הוא היסטוריה. הילד המחוצ’קן מגיע לאיצטדיון ליברטי בסוואנזי, מתיישב במשרד שהוקצה לו, לא יוצא ממנו ימים ולילות וכעבור שבוע מגיש למעסיקו החדש דוח עם השמות הבולטים ביותר בליגות הנמוכות, המתהדרים בנתונים שאמנם אי אפשר לכמת ולאייכת אותם בעין בלתי מזויינת, אבל שבמבחן ההשוואה לא היו מביישים אפילו שחקנים שמרוויחים 150 אלף פאונד לשבוע.
רוג’רס ואדוארדס יוצאים למסע בבריטניה. הם חולפים על פני עיירות אפורות, מגרשים מטים ליפול ויושבי ראש שלא מבינים מה נפל עליהם ומציעים חוזים בפרמיירליג במחירים מגוחכים, אבל עדיין אטרקטיביים בטירוף, למי שתקוע באיזה הארטליפול או פורפאר אתלטיק על 100 פאונד לשבוע, תוך כדי עיסוק צדדי בשרברבות או נגרות. הם שבים לוויילס עם 11 שחקנים חדשים, שעלו להם כמו המשכורת החודשית של פרנק למפארד, והמשכורת החודשית שלהם תהיה בערך כמו מה שלמפארד מוציא על פרחים ופיצוחים בחודש.
שום דבר לא קורה בן לילה. כל הקולגות של רוג’רס מגחכים. המאמן שלו מודיע שהוא לא מוכן להתעסק עם טירונים ומתפטר. התקשורת מתבוננת בפרוייקט בפליאה, אך בספקנות. המומחים מצקצקים בלשונם על הרפתקה נועזת ומיוחדת במינה, אבל באותה מידה מטורפת וחסרת סיכוי בעידן הדולר והאירו.
על כר הדשא סופגת סוואנזי מהלומות. רק בעור שיניה היא מצליחה לסיים במקום ה-17, נקודה מעל הקו האדום, ולשרוד בחבורת העילית. אבל בקיץ, שם רוג’רס את ידו על עוד שניים-שלושה פרחי טיס, ובפתיחת העונה החדשה הוא ממריא. הברבורים לא מפסיקים לנצח, לאגור נקודות, לקרוא תיגר על מנצ’סטר סיטי ויונייטד, ועל המקום הרביעי המוביל לליגת האלופות. הם אמנם לא מתקרבים לאליפות, אבל כן מגיעים לחצי גמר הגביע האנגלי, שוברים את שיא המשחקים ללא הפסד בחוץ ולקינוח מניפים את גביע הליגה. בשנה הבאה – אירופה.
סיפור הסינדרלה והאנדרדוג שלהם משנה את חוקי המשחק במסדרונות הכי נוצצים ועשירים של הספורט הפופולארי בתבל. הוא מטלטל את הטייקונים ומעניק סם חיים ותקווה לנמושות. הוא הופך לסרט מרתק הממלא אולמות וקופות. בתפקיד הראשי משחק בראד פיט. רק שהסרט הוא לא על כדורגל בבריטניה, כי אם על בייסבול בארהב. קוראים לו Moneyball, הוא יוצא עכשיו לאקרנים ומומלץ לכם מכל עומק הלב ללכת, לצפות, לחוות – וגם לחוות דעה: הייתכן כדבר הזה גם בכדורגל?
