ההתפתחות האחרונה בסאגה שנמשכת כ-25 שנה, ואחריה אני עוקבת ומדווחת מאז 1986, היא כי סוכנות נייט פרנק (Knight Frank) מונתה למכור את האתר, ששטחו כ-222 דונם והוא מקיף את האנדרטה ההיסטורית, מטעם הנהלת ארנסט אנד יאנג.
האחרונים השתלטו על השטח כאשר הבעלים האחרונים, חברת REO מדבלין, לא הצליחו להחזיר חובות כבדים בהיקף של כ-502 מיליון פאונד. כרגע יש תכנית מאושרת לבניית 3400 בתים חדשים במקום, אך התנאים דורשים שחזור ושיקום מלא של הבניין הרשום, המוערך בעלות של כ-150 מיליון פאונד, בנוסף ל-200 מיליון פאונד נוספים לטובת שלוחה חדשה של הקו הצפוני בטיוב (Northern Line), שמתוכנן לחבר בין קנינגטון לבין באטרסי דרך ניין אלמס. פרוייקט זה מוערך בעלות של כ-750 מיליון פאונד.
עם מחויבויות אלו, גם אם תצא לפועל התכנית של 3400 הדירות החדשות למכירה – ש-REO קיבלו אישור מעיריית וונדזוורת’ הנואשת – ההפסד מובטח. לכן, ארנסט אנד יאנג, המתמודדים השונים והעירייה נתקלים בקושי רב ומישהו יצטרך להתגמש או לוותר.
שלוחת הקו הצפוני היא פרוייקט המחמד של ראש העיר והעיריות שירוויחו מכך. בשלב זה, הזנב הוא זה שעלול לכשכש בכלב, ואם לא תהיה הוזלה ניכרת בסכום הנדרש מהיזמים – לא יתקיים פיתוח תחנת הכוח ולא של הטיוב.
אסור שהריסת תחנת הכוח שעלתה לאחרונה לדיון (לא בפעם הראשונה) אפילו תונח על השולחן. תחנת הכוח של באטרסי שודרגה לאחרונה לבניין רשום בדרגה II* ונמצאת בקטגוריה זו יחד עם עוד כ-20 אלף בניינים אחרים בבריטניה – לעומת כ-500 אלף מבנים הרשומים כדרגה II. עפ חוק השימור, שיקולים כלכליים אינם סיבה לסרת בניין מרשימה, ובדרגה II* – חייבים אישור משר התרבות.
מי שמציע הריסת אבן דרך חשובה זו של לונדון – יצטרך להתמודד מול האדריכל, סר טרי פארל, שהפיק תכנית חלופית הכוללת הפחתה משמעותית במחיר כדי להציל את תחנת הכוח. תכניתו להפוך את האתר לשימושי ראויה להתייחסות.
פארל מציע שרק חומות הלבנים של המגדלים בחזית ובעורף יישמרו וכי שלוחת הקו הצפוני תוחלף ברכבת קלה (טראם) או שירות אוטובוס לתחנת ווקסהול הסמוכה. על פי תכניותיו, אכסדרה פתוחה תחבר בין החומות שישרדו. השטח ביניהן – המשמש כיום לאירועים – ייקורה בינתיים. מסביב לתחנה ייבנו בתי מגורים ופארק.
פארל, שהיה מעורב בכמה פרוייקטים גדולים, כולל: ארל’ס קורט, ווייט סיטי, ווקסהול קרוס וניין אלמס, אמר כי בשמירה על החזית האייקונית של תחנת הכוח יישמר זיכרונה של יצירת המופת שיצר גילברט סקוט. אני מאמין שבסיס הרעיון הוא ליצור איזון נכון בין הכרה במורשת שלנו לבין הסרת המחסומים שעוצרים את פיתוח אחד האתרים המרכזיים בלונדון.
אני חושבת שאם לא תאומץ חשיבה רעננה בנוגע לפרוייקט, 25 השנים הבאות יהיו כנראה דומות באופן מדאיג ל-25 השנים האחרונות – הרבה רעש והמולה על לא מאומה.
