בוקר של דצמבר, בדרך לתחנת הרכבת
האישה: תעשה לי טובה, תעשה משהו עם האחיין שלך היום בערב. הבטחנו לו שבוע כיף לפני הגיוס ומאז שהוא הגיע, הוא תקוע בבית מול הטלוויזיה. ממש לא נעים לי.
אני: מה יש? גם זמן משפחה זה חשוב. לא חייבים לקרוע את העיר כל רגע. בכל מקרה, היום בערב יש לי תכניות אחרות.
האישה: איזה תכניות?
אני: לא משהו דרמטי, כמה חבר’ה מהעבודה יוצאים לפאב. יש צ’מפיונס ליג, אז נראה את המשחק ביחד.
האישה: אז בבקשה תוותר פעם אחת על החברים לטובת האחיין שלך. אולי הוא יכול לבוא לראות איתך כדורגל בפאב? זה יהיה נחמד לשניכם. קצת כדורגל, קצת אווירה, קצת אלכוהול… זה עדיף מאשר שהוא יישב עוד ערב בבית וישתעמם.
אני: בסדר, בסדר, ניקח אותו.
למחרת בארוחת הבוקר
האישה: נו, איך היה המשחק?
האחיין: לא יודע, האמת. ראינו רק את התקציר.
האישה: באמת? למה? מה עשיתם בזמן המשחק?
אני: הסתובבנו בעיר. קצת תרבות, מוזיקה, שום דבר מיוחד.
האחיין: בעיקר היינו בכנסייה ושמענו שירים.
האישה: הייתם בכנסייה ושמעתם שירים?
אני: מה? כן. טוב, לדעתי כדאי לצאת, לא? אם אנחנו רוצים להספיק יותר ממוזיאון אחד כדאי שנזוז.
האישה: רגע, המוזיאון יחכה. אני רוצה להבין מה פתאום סחבת את האחיין שלך לכנסייה.
אני: לא צריך לעשות מזה דרמה. פשוט עברנו ליד הקפלה בקולג’ וראיתי חברים של הילדה מבית הספר עם ההורים והמורים. קלטתי שזה ה?Christmas Carols השנתי של בית הספר, אז חשבתי שיהיה נחמד לקחת אותו, כדי שייקבל טעימה מתקופת החגים. קצת קולטורה, אווירת חג המולד אם הילדה לא רוצה ללכת יותר, לפחות שהוא ייהנה.
האחיין: מה זאת אומרת הילדה לא רוצה ללכת? היא הייתה אמורה ללכת לכנסייה?
הילדה: היינו הולכים כל שנה, אבל זה משעמם אותי. גם השנה אבא ניסה במשך שבוע לשכנע אותי לבוא איתו, אבל היו לי דברים יותר מעניינים לעשות. בטח סבלת, נכון?
האחיין: המממ. האמת היא שזה היה קצת ארוך ולא ממש הבנתי מה קורה.
האישה: פלא באמת. (פונה אליי) אתה השתגעת לגמרי? מה פתאום סחבת אותו ל?Christmas Carols? מה לבחור ישראלי בן 18 ולזה?
אני: למה לא? כל השירים הם על מקומות שהוא מכיר – ירושלים, נצרת, בית לחם…
האחיין: לא הייתי אף פעם בבית לחם.
אני: לא נורא, עוד מעט תתגייס, בטוח תגיע לשם.
הילדה (לאחיין): מצטערת, הייתי צריכה להזהיר אותך. ראיתי שאבא שלי סימן את זה ביומן שלו והקיף בעיגול עם מרקר צהוב, אבל לא חשבתי שהוא יתדרדר עד כדי לגרור אותך לשם.
אני: אויש, את ממש מגזימה. זו בסך הכל מסורת נחמדה של בית הספר. חבל שאת לא מכבדת אותה.
האישה: איזה מסורת? אתה הרי אתאיסט גמור.
אני: זה לא סותר, ואני חוגג את החגים של כולם. בחנוכה אני ממלל את גבורות ישראל ומגרש את החושך עם לביבות, ובחג המולד אני שר על בית לחם ועל כריסמס לבן. סופגניות לא סותרות מינס פאי. לכל אחד המקום שלו.
האחיין: הציעו לו להיות בוועדה המארגנת בשנה הבאה.
הילדה: מה??? לא נכון אבא. באמת?
אני: אוי, זה סתם בטעות, בחייך. אמרתי להם שבכלל לא בטוח שאני אהיה שם בשנה הבאה, וגם השנה עברתי לגמרי במקרה…
האישה: אולי די עם העברתי שם במקרה הזה?
אני: אוקיי, אוקיי. זה לא היה במקרה. אני מודה ומתוודה. זה היה מתוכנן, טוב? הנה אני אומר את זה – אני מכור אנונימי למזמורי חג המולד. כל אחד וחולשותיו. אני אוהב את הקישוטים, את הביחד, את המזמורים של מקהלת המבוגרים ואת מחרוזת שירי ג’ינגל בלס של הילדים. אני אוהב את היין החם והמינס פאי שאחרי, ואפילו את דבר המנהל. ואת יודעת מה – אולי אני אפילו אסכים להיות בוועדה המארגנת בשנה הבאה. למה לא? פלורליזם. אני ממש לא מתבייש, ולא מתכוון להסתיר את זה יותר מאף אחד. מהיום אני יוצא מהארון ואומר בגאווה – אני אוהב Christmas Carols.
האחיין: אז אני יכול לספר לסבא וסבתא?
אני: מה? בשום פנים ואופן לא. אף מילה על זה בישראל, אתה שומע? אפילו לא ברמז. דיר באלאק. אם שואלים אז ראינו כדורגל. ברור? ברור? תגיד שברור.
* הכותב הוא בעל הבלוג: זה לא בדיוק ככה: יומנו של מהגר ישראלי שאין לו טענות לאף אחד.
