״עכשיו, נהר של דם שוטף את נוף ילדותי והכאב שלי הוא רק ענף קטן שנתפס בזרם״ הסיפור הבלתי נתפס של מגן ינון, במקור מנתיב העשרה, שהוריו נרצחו ב7.10. סיפור על כאב עצום, וחלל גדול שנשאר, אבל גם על המורשת שהשאירו ההורים והתקווה לשלום
אזור עוטף עזה הוא נוף ילדותי. נולדתי בקיבוץ ניר עם וכשהייתי בן שמונה עברתי עם הוריי, אחי ושלוש אחיותיי למושב נתיב העשרה, שהוא אחד הישובים הקרובים ביותר לרצועת עזה. אחד הזכרונות הבולטים שלי מהילדות הוא דיונות החול היפיפיות באזור המושב המשקיפות על הים התיכון. כנער מתבגר, נהגתי לרוץ לחוף הים, ואבי היה בא לאסוף אותי בטנדר שלו כדי שלא אצטרך לרוץ את כל הדרך חזרה.
בכל קיץ, כולל זה האחרון, הייתי נוסע עם משפחתי מלונדון לבלות זמן עם הוריי במושב. נדמה שרק אתמול היינו שם – הוריי נהנו מימים שמחים עם שלושת ילדיי הקטנים, וזכו להכיר מקרוב את תינוקנו הקטן, בן ה-10 חודשים, הצעיר ביותר מבין 11 הנכדים שלהם. היינו כל כך מאושרים יחד – שיחקנו בקלפים, שחינו בים, יצרנו יצירות בסדנת האמנות של אמי.
החדשות על מתקפת חמאס התחילו להגיע אליי דרך קבוצות ה-WhatsApp עם המשפחה והחברים מהאזור באותה שבת ארורה. אחיי ואני קיבלנו הודעה קצרה מההורים שלנו שאמרו שהם בתוך הבית ונעלו את הדלתות, אבל שומעים יריות. זו הייתה הפעם האחרונה ששמענו מהם. בהתחלה לא הצלחנו להבין את גודל האירוע, כי עד כמה שזה בלתי נתפס, החיים לצד קסאמים ויריות מאזור גבול הרצועה היו דבר שבשגרה. לא הצלחנו להבין עד כמה זה קרוב הפעם.
כשניסינו ליצור איתם קשר בהמשך, ראינו שההודעות לא מגיעות ליעדן. בחרדה גדולה ניסינו לקבל מידע בדרכים שונות, וכמה שעות לאחר מכן הצלחנו ליצור קשר עם שכנה שלהם שהתחבאה עם ילדיה בארון במהלך המתקפה. מחלון ביתה היא ראתה שבית הוריי שרוף לגמרי.
זה היה הרגע שבו הבנו שהפחד הכי גדול שלנו התממש ושסביר להניח שהם אינם בין החיים. לא קיבלנו הודעה רשמית על מותם בגלל הכאוס וחוסר הוודאות בארץ, אבל כשהבנו שחמאס לא הצליחו לחטוף אנשים מנתיב העשרה נותר לנו רק לחבר את הנקודות לבד.
מאוחר יותר, במהלך השבעה, שכנים, שסבלו מטרגדיות נוראיות משלהם, שיתפו איתנו פרטים על מה שככל הנראה קרה – אחד המחבלים ירה טיל כתף על בית הורי והם נהרגו במקום. בית העץ בן ה32 שנים שלהם – ביתי שלי – נשרף כליל. הכאב בלתי נסבל. ההורים שלי היו סלע יציב בחיי ובחיי משפחתי, והנחמה היחידה שלי היא שהם מתו יחד, בחייהם ובמותם לא נפרדו. אנחנו מתגעגעים אליהם כל כך.
היו לי הורים יוצאי דופן; הם חיו חיים מלאים ומאושרים והשפיעו על חייהם של רבים. אבי, יעקב, היה אגרונום וחקלאי ואף על פי שהיה בן 78 וחצי בגמלאות, אנשים התחננו לעבוד איתו – ולכן הוא המשיך לעבוד. הוא אהב את עבודתו ואת שדות הארץ.
אמי, בלהה, הייתה גננת והתמחתה בהכשרת גננות בשימוש באמנות עם ילדים צעירים. היה לה כישרון מיוחד לפיתוח יצירתיות של אחרים. כשיצאה לגמלאות, היא בנתה סדנה ליד בית משפחתנו ומילאה את הבית ביצירות האמנות שלה. היא אמורה הייתה לחגוג את יום הולדתה ה-76 בסוף אוקטובר.
למרות שחייתי בחו”ל בשנים האחרונות, נשמתי קשורה לאנשי האזור ולנוף שבו גדלתי. קיוויתי שילדיי יזכו לאהוב את המקום כמוני. שחייה בים, קטיף תפוזים עם אמי בפרדסים, ריצה בשדות החיטה והתירס שאבי עזר לגדל, ליקוט פטריות בר וחיפוש חלזונות בחורף – יש לי כל כך הרבה זכרונות נעימים.
כשגשם כבד היה יורד, היינו הולכים לצפות בשיטפונות בנחל שקמה. המקום הכי טוב לתצפית היה גשר הרכבת הישן שהיה חלק ממסילת הרכבת שחיברה בין עזה לערים אחרות תחת השלטון העות’מאני והבריטי. היינו זורקים ענף למים וצופים כיצד הוא נעלם מתחת לגשר, רואים אותו מופיע שוב בצד השני ועוקבים אחריו בזרם עד שנעלם לגמרי.
עכשיו, נהר של דם שוטף את נוף ילדותי והכאב שלי הוא רק ענף קטן שנתפס בזרם. כל אחד ממכריי ואהוביי מהאזור חווה אימה. במהלך התקיפה, קיבלתי קריאות לעזרה מחברים, שהחזיקו בדלתות הממ״דים בעוד מחבלים ניסו לפתוח אותן מהצד השני. אחרים נרצחו, נחטפו, איבדו בני משפחה או שבני משפחתם נחטפו. כולנו מפחדים, פצועים ומבולבלים.
מתוך הכאב והמצוקה הבלתי נסבלת, אני רוצה לדבר על מה שאני מאמין שהוא מורשת הורי. לאנשים משני צידי הגבול יש סיבות טובות לשנוא אחד את השני. זה מנוצל על ידי אלה שמונעים מהשנאה הזו, אבל זו לא יכולה להיות האפשרות היחידה. משפחתי לא מחפשת נקמה. הורי התייחסו לאנשים לפי מעשיהם, לא לפי ההשתייכות שלהם לקבוצה כלשהי. אנחנו מנוחמים על ידי אנשים מכל שכבות האוכלוסייה והקהילות השונות, ללא קשר לדת, גזע או מין. חברים קרובים שלנו בקהילה הבדואית איבדו גם הם בני משפחה בתקיפה, חלקם נרצחו ואחרים נחטפו.
העתיד המשותף שלנו מתבסס על האמונה שכל בני האדם שווים, וראויים לכבוד ולבטחון. כך גדלתי וכך אני מגדל את ילדיי. בטווח הארוך, ואף על פי שכרגע הוא נראה רחוק מאוד, העתיד היחיד האמיתי הוא עתיד של תקווה ושלום. אני מאחל לשובם במהרה של החטופים ושלא נדע עוד מלחמות.
מגן ינון הוא אב לשלושה, ישראלי תושב לונדון, מורה ובעל דוקטורט בפילוסופיה של החינוך.
