זה התחיל דווקא בלונדון, כאשר הוא האזין להרצאה של האדריכל הישראלי, אייל ויצמן, ב-ICA על תל רומיידה. מדובר באותו אתר ארכיאולוגי, מסתורי ומפורסם כאחד, לו מייחסים את המקום בו התיישב אברהם אבינו ושעליו הקימו מתנחלים ישראלים את ביתם. אחר-כך, המשיכה העיר לרדוף אותו, כאשר הגיע למסקנה שלאשתו ולו יש בעיה המשותפת גם לאימהות הקבורות במערת המכפלה – הם לא יכלו להביא לעולם ילדים ללא עזרה. וכך, שלושה חודשים לאחר שנולד בנו הראשון באמצעות הפריה מלאכותית, עשה המחבר את דרכו לחברון.
פלאט מעיד על עצמו שהוא לא ידע דבר וחצי דבר על עיר האבות כי אין לו קרובי משפחה בארץ הקודש, מעולם לא ביקר בישראל ומושגיו על הסכסוך המזרח-תיכוני קלושים ביותר. יהיו כאלה שיציינו זאת כיתרון, אולם הוא עצמו לא חף מדעה קדומה. עוד בתחילת דרכו רשם לפניו את העובדה שישראל מנציחה בגדה המערבית מדיניות כיבוש המדכאת את הפלסטינים שגורשו מאדמתם ב-1948, ללא אם וללא אבל.
המתנחלים שאותם פגש הצדיקו לכאורה את הנחותיו המוקדמות. הוא מצא אותם קנאים, משיחיים ואפילו לא מלבבים במיוחד. מבחינות רבות, אותם מתנחלים נחשבים אפילו בעיני ישראלים רבים כמשוגעים ועבור סופר בריטי הם יהיו לבטח טרף קל, אולם פלאט לא פסח גם על מעט השפויים שבהם והוצרך אפילו להודות שכל החיילים עמם שוחח היו אדיבים ומשתפי פעולה. זאת בניגוד לאזהרות המשקיפים הבינלאומיים המסיירים בעיר מאז טבח המערה של ברוך גולדשטיין לפני חג הפורים בפברואר 1994. יחד עם זאת, הוא נשען יתר על המידה על הנרטיבים השמאלניים בתוך המחנה הישראלי ולכן הוציא מתחת ידו ספר שמלכתחילה לא היה מאוזן.
אבל אין זהו ספר על חברון בלבד. הוא עוסק בהרחבה בחברה הישראלית, וחברון היא עבורו המראה אותו הוא מעמיד מולה. הוא מתעכב על ישראלים ותיקים ומהגרים חדשים המקיימים זיקה אל העיר. נמנים עליהם אנשים כמו גבריאל בן יצחק (לשעבר גבי דאוסון), סופר סתם שנולד בפינצ’לי, הסבור כי יש קיצונים בשני הצדדים, אך שולל מכל וכל את זכויותיהם של הפלסטינים למדינה ביהודה ושומרון. או דותן גרינוולד, חייל לשעבר ופעיל בארגון שוברים שתיקה, המספר לו כיצד היה מלך כל יכול בתקופת העוצר הגדולה של האינתיפאדה השנייה ועשה באנשי העיר ככל העולה על רוחו. או אפילו חיים הנגבי (בג’איו), פעיל השמאל הקיצוני, שאבות אבותיו נולדו בחברון, והיום הוא קורא לגירוש המתנחלים מהעיר ולהקמת מדינה דו-לאומית.
אך דומה כי כוכבת הסאגה החברונית היא יונה רוכלין, בת למשפחות חסון ומאני, מהאריסטוקרטיה היהודית ספרדית שהתיישבה בעיר החל מאמצע המאה ה-19 ועזבה ב-1929, אז התחולל הטבח הנורא נגד יהודיה. רוכלין הייתה פעילה מרכזית בארגוני ארבע אימהות וקו אדום שקראו לנסיגה חד-צדדית מרצועת הביטחון של דרום לבנון. אולם, הרומן שלה עם חברון היה מטבע הדברים אישי ביותר, בעיקר כאשר בעיתונים נמרחה הכותרת: איני רוצה שבני ייהרג על קבר סבי…, בהתייחסה לטענת המתנחלים כי הם מייצגים את מורשת הקהילה שחרבה במאורעות תרפט. לדבריה, מדובר בחילול קודש של ממש, משום שהיא מחשיבה את עצמה צאצאית לאבות ולסבים שדגלו בדו-קיום. כך היה בתחילת המאה כאשר אלפי ערבים השתתפו בהלוויית סבה, הרב הראשי, וכך היה אחרי מלחמת ששת הימים כאשר אביה, משה חסון, לקח אותה לביקור בעיר והתקבל בה בחיבוקים ובבכיות על ידי ערבים מקומיים שעדיין זכרו אותו. פלאט מתעכב על סיפור המשפחה של רוכלין ומפציר בה לספר על אביה ששירת באצל והושלך לכלא על ידי דוד בן-גוריון לאחר הטרגדיה של אלטלנה.
רוכלין נטלה אז יוזמה והובילה 25 מבני משפחתה כדי להיפגש עם ראש העירייה הערבי. נעם ארנון, דובר היישוב היהודי שהתלווה למחבר בכמה הזדמנויות, כינה אותם קנאים שמאלנים החותרים להרס החיים היהודיים בעיר. ורוכלין עצמה, שנגמלה כבר מהתרעלה החברונית, מקווה שבאחרית הימים היא תוכל להפוך את בית הדסה למוזיאון המנציח את השלום. אחרי הכול, היא מחזיקה בקושאן על הבניין.
* The City of Abraham: History, Myth and Memory: A Journey through Hebron / Edward Platt
