מאיר ויינר המציא לעצמו מנהג: בכל פעם שהלך ברחוב עם חבר מעט חרדי יותר ממנו, וחלפה על פניהם בחורה יפה שהוא מכיר, היה אומר לחבר האדוק יותר ‘זו בת דודה שלי’. יום אחד הלך עם אביו ברחובה של עיר ואיתרע מזלו. הוא הבחין בידידה שעוד רגע תחלוף על פניהם ומתוך אינסטינקט אמר לאביו ‘זו בת דודה שלי’. המבוכה הייתה גדולה שכן האב לא הכיר את ה’בת’ דודה’ המדוברת.
הסיפור הזה מדגים היטב את אורח חייו של ויינר כדלהלן: מחד בחור חסידי עם פאות מסולסות כמנהג ישראל סבא ומאידך גיסא מצא לעצמו כל מני ‘בנות דודה’ שכאלו. ויינר הוא חרדי מזן אחר המייצג נאמנה את הדור החסידי החדש, הצעיר והמוכר פחות לציבור הרחב.
הדור הזה שובר הרבה מהמוסכמות והדעות הקדומות שיש למי מאיתנו על העולם החרדי. אם בעבר היה מדובר על ציבור סגור ושמרני הרי שהיום מדובר בקבוצה הרבה יותר פתוחה להשפעות חיצוניות כפי שהדברים מתבטאים בחיי היומיום של ווינר שממש חי בין העולמות ובין ההגדרות. ויינר הוא לא סתם עוף מוזר אלא ממש איש של הפתעות וניגודים שחיים יחד בהרמוניה גמורה כמו ניגון חסידי עתיק. עכשיו, רגע לפני התחלת צילומי העונה השלישית של שטיסל, הצלחנו לתפוס אותו לראיון משוחרר בעברית ובשפת אמו, היידיש.
השבורים
איך הגעת לשחק בשטיסל?
“בהתחלה עשרות חרדים באו לאודישן לפני שידעו בכלל שזו תהיה סדרה עם תקציב גדול וכו. הלכתי לאודישן וכנראה הייתי טוב מספיק כי אותי סימנו ומכל עשרות הנון אקטרס החרדים רק אני נבחרתי לתפקיד”.
בעצם אתה משחק את עצמך שם?
“לא בדיוק אבל אולי קצת. אני מאמין שכל שחקן שמשחק איזו דמות הדבר מוציא ממנו איזה צד שיש בתוכו. אז האם תגיד שאני טיפה דביל כי אני משחק דמות של בחור אפעס קצת נעבעך, ‘לא מאה’ כמו שאומרים אצלנו? אולי אבל אם לא גיליתם את זה עלי עד היום אז אני טוב בלהסתיר את זה. אני חושב שהרבה שחקנים מחכים לשחק דמות קיצונית כדי להוציא דברים מנפשם החוצה, ולשחק את הדברים הנסתרים האלה שבנפשם כחלק מאיזו דמות פיקטיבית”.
שכחתי, איך קוראים לדמות?
“פינצ’יק. הוא אחד מחמשת החברים ה”שבורים” של הדמות הראשית עקיבא שטיסל והדמות שלו טיפה מגמגמת, קצת נעבעך, יכול ללבוש בימים רגילים את החליפה של שבת מה שאנשים נורמטיבים לא יעשו. יש לו לב טוב אבל הוא נסחף אחרי החבורה”.
תגיד לי מאיר, תמיד רצית להיות שחקן?
“מאד. זה נראה קסום יותר ממה שזה במציאות. זה לא שזה לא דבר קסום להיות שחקן אבל יש משהו בלעמוד מול המצלמה ולהיות דמות. כמו שכבר אמרתי אתה יכול לשחרר הרבה דברים שיש בתוכך פנימה וזה די מדהים. מעולם לא למדתי משחק. רציתי מאד כשהייתי צעיר אבל הרקע שאני בא ממנו, קהילה ובית חרדי מאד, הדבר היה בגדר פנטזיה גמורה בלבד.
המעניין הוא שלמרות שלא נחשפתי בצעירותי למדיה בכלל, כלומר לא ראיתי טלוויזיה וקולנוע כי הם לא היו בנמצא וכשיצאה סדרה בישראל שקראו לה “אסתי המכוערת” בעל קיוסק נחמד ראה את התשוקה שלי למסך ונתן לי את הלו”ז של הפרקים וסובב את הסטנד של הבמבה והביסלי כך שאף אחד מהשכונה לא יראה אותי וככה ראיתי את כל הסדרה. אותו בעל קיוסק צדיק הגדיל לעשות והקליט לי פרקים ששודרו בשבת והרגשתי ממש רע עם עצמי שיהודי נאלץ לחלל שבת עבורי רחמנא ליצלן אבל שאלו יהיו עוונותי בעזרת השם”.
אגב קהילה ומשפחה, מאיר יחזקאל ויינר,בן 35 (אבל מציין תמיד שהוא לא נראה), השלישי מבין שניים עשר ילדים, נולד בשכונת סנהדריה הישנה בירושלים למשפחה דוברת יידיש של חסידי ביאלא. זיכרונות הילדות שלו מהצומת הגדולה ליד בית משפחתו הם בעיקר של הפגנות שבת חרדיות בשנות התשעים המוקדמות. הוא למד בחדר חסידי ולימים נעשה למוזיקאי ושחקן. מבין כל אחיו ואחיותיו מאיר הוא היחיד שאינו נשוי, דבר מאד יוצא דופן בקהילה ממנו הוא מגיע.
ואיך זה להיות השחקן החרדי היחיד בקאסט של סדרה על חרדים?
“ראשית חכמה, אני בא עם יתרון גדול: אני בא עם פאות בילט אין מגיל שלוש שעה שכל השחקנים צריכים לבוא באשמורת ראשונה לפני שהשכוי קורא, ולשבת שעות ולהדביק את הפאות. אבל עכשיו ברצינות, זו חוויה מרתקת מאד לראות אינסטינקטים וניואנסים שאתה נולד וגדל בתוכם שפתאום אני חייב להשגיח שהכל אותנטי. אתן לך דוגמה: גבר חרדי יגע רק באשתו, אמו ואחותו. הייתה סצנה על הסט שבה שולם שטיסל (דבל’ה גליקמן) מגיע לנחם אבלים ומניח יד על כתפה של האלמנה ואני מיד קפצתי ואמרתי שהוא לא יכול לעשות את זה. דברים כאלה”.
אז בעצם היית לא רק שחקן אלא אפילו סוג של יועץ בענייני הדת והניואנסים החרדיים?
“בימים שהייתי על הסט ליועץ דת היה המון זמן פנאי לשתות קפה כי סמכו עלי שאני אעשה את העבודה כשצריך. אם מישהו אמר דברים בהברה לא מדויקת או ברכה וכו האינסטינקט שלי מיד תיקן אותם”.
בעל המנגן
איך נולד העניין שלך במוזיקה? מתי ואיך התחלת לנגן בקלרינט?
“מגיל צעיר מאד איפלו ממש קטן הייתי אומר, נמשכתי למוזיקה ככלל וצליל של הקלרינט בפרט. הצליל היהודי הזה של הקלרינט שבוכה וצוחק בו זמנית ערב מאד לאוזני ומשך אותי מאד. מאיפה שאני בא אין בית ספר למוזיקה ובשנות התשעים, שלא כמו היום, היה או שחור או לבן. כלומר או שאתה תלמיד חכם או שאתה לץ. כל דבר שהוא מתרבות הפנאי כלומר מוזיקה, אמנות וכו לא היו אסורים אבל כל זה התקיים מחוץ לספסלי בית המדרש ולא ראו את זה בעין יפה. לא למדתי בכלל. בסביבות גיל ארבע עשרה, חיפשתי הכנסה כדי שאוכל לרכוש כלי נגינה כלשהו. ראיתי מודעה של דרוש מנקה, לקחתי טלקרט ומהטלפון הציבורי ניסיתי לדבר בקול עבה. ענה לי איש מבוגר עם הברה יידשאית ואמר לי שמחפשים מנקה לבית הכנסת במוצ”ש אחרי סעודה שלישית. הגעתי לשם ואדם בזקן ארוך אמר לי ‘זה אתה? אתה ילד אתה’. בעיניים כלות הסברתי והתחננתי שאני מנקה מצוין והוא ענה ב’נו נו’ שזה בעצם בתרגום חופשי ‘אני נותן לך צ’אנס’. אחרי שמונה חודשי עבודה רכשתי את הקלרינט הראשון שלי ובמרתף הישיבה התחלתי לנשוף וככה למדתי את עצמי לנגן”.
מי האמנים שהכי אהבת לעבוד איתם ועל איזה במות הכי נהנית להופיע?
“כל אמן שחי את המוזיקה ואת הבמה שימח אותי ותתפלא לשמוע אבל הבמות הכי שמחות שהיו לי הן חתונות של אנשי מעמד הביניים ומטה בלי פוזה ובלי דאווין. שמחה מהלב של יהודים טובים ופשוטים”.
מהם מקורות ההשראה המוזיקליים שלך?
“גיורא פיידמן, דייב טאראס, נפתול ברנדוויין מתחילת המאה העשרים, יוסל’ה רוזנבלט, יום טוב הערליך ועוד כל מני חזנים, כליזמרים וזמרים חסידיים מהדור הקודם”.
ניגנת והופעת עם כמה מגדולי הזמר החסידי. האם היית רוצה להופיע ולנגן גם עם אמנים לא חסידיים, אתה מתעניין במוזיקה שאינה כליזמר?
“אני מאוד אוהב מוזיקה ישראלית קלאסית, כלומר שירי ארץ ישראל ישנים של כוורת, אריק איינשטיין, חווה אלברשטיין, דברים כאלה. ג’אז, שנסונים צרפתיים כמו ברל וברסאנס שגיליתי כמובן בגיל מאוחר יותר. מוזיקה איטלקית, אופרה, כל מני ז’אנרים מוזיקליים שלמדתי להכיר בשנים האחרונות ועדיין לומד שכן מאיפה שאני בא לא מכירים דברים כאלה”.
גולת לונדון המעטירה
איך, למה ומתי הגעת ללונדון ?
“אני מאוד אוהב את אירופה. יש ישראלים שנעלבים מכל ישראלי שיורד מהמדינה והוא צריך להתבייש לו. אני חושב שב 2020 יש מספיק יהודים במדינה היפה שלנו כדי לפזר אותם בגולה ומי שרוצה לעזוב שיעשה כטוב לבו”.
עכשיו תגיד לי את האמת מאיר, איך זה להיות רווק בן 35 בעולם החרדי, זה לא קשה? לא מסתכלים עליך מוזר ואו מחפשים לך שידוכים כל הזמן?
“שאלה מעניינת”.
שאין עליה תשובה חד משמעית?
“הבעל שם טוב וכל גדולי החסידות לא התעניינו בתשובות חד משמעיות אלא בחיפוש המתמיד. אז אני חסיד אמיתי”.
מה התוכנית לעתיד?
“להרבות טוב בעולם ובעיקר בלונדון”.
