ב-1947 הצביעה העצרת הכללית של האום על חלוקת פלשתינה ורובם של היהודים הפלשתינים וציונים ברחבי הגלות היו מאושרים עד הגג. כבר בשנות ה-30′, חלוקת הארץ הומלצה על ידי ועדת פיל והסוכנות היהודית הסכימה, לא בהתלהבות. אבל ברור היה כי היהודים והערבים שחיו באותה תקופה בפלשתינה לא יכלו לחיות בהרמוניה יחד.
במעבר מהיר ל-2011, בניסיון לעבד את כל המידע שנצבר ב-60-80 השנים האחרונות וצמצומו, מתקבלות מספר אפשרויות פשוטות: פיתרון מדינה אחת ממערב לנהר הירדן, עם מספר שווה פחות או יותר של יהודים וערבים באיזור; פיתרון שתי המדינות כפי שהוא מוסכם פחות או יותר על ידי כולם, כולל ברק ונתניהו; הפיתרון האחרון הוא הסטטוס קוו, שכולנו יודעים שזה רק יוביל למלחמות נוספות.
בחזרה לאנלוגיה, מדוע מישהו בדעתו הצלולה יאמר: לא חשוב, תהיה עוד רכבת לגולדרס גרין ב-2025, אם הוא יודע שהזדמנויות טובות לשלום התפספסו מאז שנות ה-30′. לכן, ישראל צריכה להצביע בעד ייסודה של מדינה פלסטינית עצמאית באום ולעבוד בשביל להשיג את המטרה הזו. כן, לעזור לפלסטינים עם מזומנים, ידע ושיתוף פעולה בתחומים קריטיים. מדוע? מפני שאם ישראל הופכת את האויב שלה לחבר, בעוד מספר שנים ישראל תתפוס את מקומה הצודק במזרח התיכון כסמכות איזורית ותתקבל גם תועלת כלכלית וביטחונית.
* הכותב הוא יור מרץ בריטניה אך דעותיו אינן מייצגות את מפלגת מרץ בכנסת.
