דבר מה מוזר אירע מעט אחרי שנודע על הפיגוע בלונדון: הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. המתקשרים נשמעו מודאגים ובפיהם שאלות מגוונות. נו, מה בדיוק קרה? מה שמעת? מי עומד מאחורי הפיגוע? כמה הרוגים? אני, למען הסר ספק, תושב ישראל בשלושת החודשים האחרונים. כשסדרת הפיצוצים החרידה את לונדון, אני רכשתי עיתון וארטיק בפיצוציה ברחוב דיזנגוף. אל מכריי בלונדון אפילו לא התקשרתי. לונדון ענקית, אנחנו בודדים. הסיכוי שידידיי נמנים על הנפגעים בהתקפה זהה לסיכוי שאני נמנה על הנפגעים בהתקפה. אני, על כל פנים, נמנה על הנפגעים בהתקפה טלפונית רב חזיתית מצד ישראלים מודאגים. ‘נו, אתה בסדר?’, שאל אותי חבר, ספק בצחוק ספק ברצינות.
למחרת, הגלגל התהפך. ידידה לונדונית דרשה ממני לשמוע על עדכונים ופרטים. הקאתי את כל הדיווחים שנשפכו על ראשי ביממה האחרונה: כמה הרוגים, כמה נעדרים, מי לקח אחריות, מה אמר מפקד המטרופוליטן, מה ההשלכות בבורסה, כמה סוכר שתה בלייר בכוס התה האחרונה שלו, רגע לפני שעזב את הג’י-8 במסוק וקפץ לפקד על העניינים בלונדון. את כל הפרטים האלה ידידתי הלונדונית לא ידעה כי הנהג באוטובוס שהיא נסעה בו לא הגביר את הרדיו עם מבזק החדשות. מי שהמתין לידה בתור לקופת חולים לא דחף לה את שער העיתון לנחיריים. אף חבר אנגלי שלה לא התקשר לעדכן אותה עם כל עלייה במניין ההרוגים. בשביל זה יש אותנו.
בתקשורת הישראלית, היעדר הפאניקה וההיסטריה מצד האנגלים נתקבלו בזלזול בוטה. מניין ההרוגים לא תיקתק על פי הקצב המוכר לנו כאן. כותרות לא התעופפו כרסיסי מטען חבלה. זעקות שבר ושלוליות דם נותרו מחזה לדמיון. לעזאזל, אף אחד שם לא רץ. גרוע מכך, אף המון לא מתגודד מחוץ לאולדגייט וזועק מוות לערבים. מהר מאוד הזלזול הפך ללעג. קור הרוח שהאנגלים הפגינו הפך להיות סימפטום של מוזרות.
אבל אם כבר מדברים על מוזרות, אפשר להצביע על תופעה קצת יותר מעוררת תהיות. מדובר בחיבה – כן, חיבה – שפותחה במדינת ישראל לעיסוק כפייתי בענייני אסונות טרור רבי נפגעים. עיסוק שהגיע זה מכבר לדרגת מקצוענות. כגרופים של להקת רוק אנחנו נאחזים בכל קשר, עקיף ומיותר ככל שיהיה, לדבר עצמו. כמו גרופים, רק דבר אחד קיים בתודעתנו צנועת המידות ורק בו יש לעסוק. בהיעדר אירועי טרור משלנו, אנחנו מסתפקים גם בתחליפים. הנה תאונת רכבת שאירעה כאן לפני מספר שבועות וזכתה ליחס של מגה פיגוע על כל המשתמע מכך. הנה הפיגוע בלונדון, עליית מדרגה. פיגוע אמיתי, רב נפגעים, עם כל הסממנים המוכרים. אומנם זה לא אירע כאן, אבל במצבנו הנוכחי, מה לנו כי נלין. כאן, שם. מה זה בעצם משנה? העיקר לקבל את המנה לווריד. כי ככה אנחנו.
באופן אישי, אני סולד ונגעל מהפולחן המעוות הזה. אבל כפי הנדרש מחייל טוב אני לא עושה בעיות ומשחק את המשחק בדיוק כפי שרוצים שאני אשחק אותו. לחבריי הישראלים אני אומר: ‘בתחנת אולדגייט הייתי עובר פעמיים ולעתים שלוש ביום. אלוהים כנראה חנן אותי על ידי כך שנגלה אליי לפני כשלושה חודשים בחלום והורה לי לחזור לארץ’. לחבריי האנגלים אני לא מספר סיפורים. אני פשוט ממשיך לעדכן אותם על הנעשה במדינתם הם.
