זה כבר כמעט פולחן: פעם בשתי עונות אורזים יאיר, אייל, אדיטל, אלון ואריה את הפקלאות, שוכרים מיני-ואן, וממריאים לשבוע של כדורגל באנגליה. המטרה: כמה שיותר משחקים, לא חשוב מאיזו עדה (ליגה) ובאיזה איזור, אבל עם עדיפות לצפייה בשגרירי ארץ הקודש. לפיכך שמה החבורה לפני שנתיים את פעמיה לאצטדיון JJB בוויגאן, שאירחה את ליברפול ויוסי בניון.
הדרך היחידה לעקוף את מצוקת הכרטיסים למשחק האטרקטיבי, הייתה לרכוש חבילת כבוד – דיל יקר אך יוקרתי, בו המועדון גובה מחיר גבוה עבור כרטיס, אך מעניק תמורתו סיור, סעודה לפני בעיטת הפתיחה ומקומות ישיבה באגף האחמים ביציע המרכזי, שהוא כמובן קניינם ונחלתם הבלעדיים של פרנסי ואוהדי המארחת. זה היה הפרט היחיד שנשמט מזיכרונה של החמישייה הישראלית, ודווקא ברגע קריטי.
בדקה ה-77, במצב של 0-0, נטל בניון את הכדור, עשה בו כבשלו, והשלים בכיבוש שער הניצחון של ליברפול. דממה השתררה ביציעי וויגאן. כלומר, כמעט דממה. היא הופרה דווקא ביציע ה-VIP, הצנטרום של הפיילה, על ידי חמישה אוהדים ששכחו היכן הם, ובמקום לחנוק את שמחתם בדיפלומטיות בריטית הולמת, פצחו בצריחות גיל ואף עיטרו אותן בקפיצות וקריאות צהלה.
התדהמה שאחזה ביושבי היציע לנוכח המפגן הבוטה של חוצפת האורחים הרוקדים על דם הספיגה של הלאטיקס, מחמלי הנפש המקומיים, הייתה כאין וכאפס לעומת ההלם שאחז בחמשת חברינו הזחוחים (תפסנו שער ניצחון של בניון!) כאשר שניות ספורות לאחר מעשה הבגידה המתגרה שלהם, צעדו לעברם נציגי החוק, שוטר ושוטרת, והורו להם במפגיע לעזוב את האיצטדיון.
לא היה אפילו פתח למומ. השוטרים הובילו אותם, אחר בושה, בתהלוכה אל מחוץ לשערי המגרש (לרגע אפילו חששתי שהם עומדים לשים עלינו אזיקים, נזכר יאיר), תוך הסבר על הפרת הכללים ואף התראה כי ההדחה המוקדמת הזו באה למעשה גם כדי להבטיח את ביטחונם, כי מי ישורנו מה עלול להיות גורלם במידה והם יימצאו במושביהם אחרי שריקת הסיום, טרף קל לנקמת האלמנטים הבלתי צפויים בקהל המתוסכל (יכול להיות שבוויגאן יש חמומי מוח גם ביציע האחמים?!).
ממרחק של שנתיים, למרות שפצעי הטראומה עדיין לא הגלידו לגמרי, התבוננו יאיר וארבעת האלפים שאיתו על האירוע ממקום של השלמה, נחמה (תפסנו שער ניצחון של בניון!) ולימוד. כלומר, כאשר הם עשו בחודש שעבר את דרכם לצ’לסי נגד ליברפול בלונדון, היו לקחי העבר מופקים וחרוטים בתודעה ללא חשש מעידה. אולי היה צורך מסוים לשנן אותם, משום שהתסריט הראשוני בסטמפורד ברידג’ היה זהה: כרטיסי וי.איי.פי המשגרים אותך בראש ובראשונה לארוחת צהריים מפנקת טרום המשחק, ומיד אחרי הקפה אל היציע של צ’לסי.
השוני הראשון הובחן ברמת האירוח והמזון. בעוד בוויגאן הרושם שנחקק היה של אוכל בבסיס טירונות בשנות ה-60, הרי שבברידג’ הצדיקה ארוחת הגורמה את התדמית הצ’לסקית. קוויאר לא היה שם, אבל לא רחוק מזה. המנות היו רבות, מגוונות ונדיבות, היין זרם כמים ולהיפך, הקינוחים יכלו בהחלט להיות מוגשים לרומן אברמוביץ’ ופמלייתו, והשירות היה קשוב, מחוייך וסבלני, למרות שבאולם המסעדה רחב הידיים ניתן היה להבחין בנודניקים מכל רחבי הגלובוס שלא פסקו ללגום, ללעוס, לטרטר ולהצטלם, במטרה הברורה לקבל תמורה מלאה פלוס לכספם, כלומר לא לצאת פראיירים.
מאמרים קשורים
הבעיה הייתה שאחרי זלילה שכזאת, למי בכלל היה כוח לכדורגל? במיוחד לכדורגל מהזן שליברפול הגישה מתחת לגשר (יכול להיות שגם שחקניה הולעטו ופוטמו בווי.איי.פי לפני הפתיחה?). מי שלא נרדם במחצית הראשונה – יותר ענייה מהומלס בניקרגואה – קיבל בחצי השעה האחרונה ניצחון של צ’לסי בסוג של נוקאאוט, שכן השרירים של הכחולים, בעיקר אלו של דידייה דרוגבה, הם שעשו את ההבדל. שתי פריצות שלו, שני מאבקים פיזיים קשוחים בכנף, הסתיימו בשני בישולים, לניקולה אנלקה (60) ופלורן מאלודה (90).
לליברפול, לעומת זאת, לא היו לא שרירים ולא שירים. היא הייתה קבוצה כבויה ועכורה, רדומה ומפוחדת, נעדרת עוז, הרפתקנות והשראה, לוחמת נינג’ה ותו לא. רפא בניטס, המנג’ר הספרדי, רץ וצרח ללא הרף על הקווים. בעיתונות הבריטית שלמחרת, סיפרו שזה בעיקר מה שהוא עושה באימונים: צועק. לא הייתה עם זה שום בעיה, אלמלא התברר שבזה מסתכמת האינטראקציה שלו עם שחקניו. הוא כמעט לא משוחח איתם בארבע עיניים. הוא מקצוען כדורגל אובססיבי, אבל איש מופנם, קר, מנוכר, סגור בעולמו המקצועי והטאקטי, לא נפתח לאיש. הקפטן סטיבן ג’רארד אמר לא מכבר בצחוק כי אני מתכוון לפרוש ביום בו בניטס יגיד לי מילה טובה על משהו. בינתיים מי שעלול לפרוש הרבה יותר מהר הוא דווקא בניטס. יותר נכון – להיות מופרש.
מעמדו של המנג’ר, שחי כבר יותר מדי זמן על אדי ההצלחה של גביע אלופות 2005 וגמר אירופי נוסף, הולך ומתערער אחרי שישה הפסדים בשמונה משחקים. בעטיין של ההתדרדרות למקום השישי בליגה והדישדוש ביבשת – שאחרי שלוש ספיגות מרגלי ליון בדקות האחרונות (שתיים באנפילד, אחת בצרפת) נטלו מליברפול את האחריות על גורלה ומאיים להותיר אותה מחוץ לשמינית גמר הצ’מפיונס ליג – גם אוהדי ליברפול הנאמנים מתחילים לפקפק במהלכיו של בניטס וביכולתו לסחוב את העגלה לעבר הפסגות הנחשקות, בעיקר האליפות החמקמקה של הליגה שלא נחתה באנפילד זה 20 שנה.
אפילו יאיר, אייל, אדיטל, אלון ואריה, שבאו מאהבה והתחילו את הטריפ האנגלי שלהם בחודש שעבר עם פנקס נקי, הצליחו להתעצבן על בניטס, ששוב העלה את בניון מהספסל ונתן להם לחזות בו רק 23 דקות. האם מישהו לחש באוזנו של המאמן שהקווינטט הישראלי מוויגאן נמצא שוב ביציע, ולכן ההיסטוריה עשויה לחזור? האם חמש וחצי עונות באנגליה לא הספיקו לבניטס על מנת ללמוד שהברק – על אחת כמה וכמה האפרוריות – לא מכים פעמיים?!
