מנצ’סטר יונייטד של תחילת החודש הייתה איומה ונוראה. 75 אלף איש נקבצו בתיאטרון החלומות וקיבלו מהקבוצה שלהם חלום בלהות. סנדרלנד הצנועה באה ל’אולד טראפורד’ בלי יומרות רבות. 41 שנים עברו מאז החתולים השחורים ניצחו את השדים האדומים בביתם.
אבל הפלא ופלא, אפילו הסטטיסטיקה המכבידה הזו לא מנעה מהאורחים לעלות למגרש עם קורט של אמונה, קילו יכולת וטונה אומץ. זה השתלם, כי לראשונה העונה נחשפו מגבלותיה של אלופת אנגליה על אדמת מבצרה. וויין רוני היה חושך, פול סקולס לא הצליח לרקוח מסירה אחת מדוייקת, דארן פלטשר הזכיר למבקריו מדוע הם משפשפים עיניים בכל פעם ששמו מופיע בהרכב, דימיטאר ברבאטוב המשיך בתהליך ההתאקלמות האינסופי שלו והראה ניצוצות של אפשרות שבשנת 2525 הוא ישחזר את הפוטנציאל שלו מימי טוטנהאם המדכאים, ובן פוסטר – הו, בן פוסטר, איך נפלו גיבורים – שב והוכיח כיצד תהילת עולם יכולה לחלוף תוך שבועיים – מהשוער הבא של נבחרת אנגליה למקסימום שוער במלון במנצ’סטר, מבן יקר ויקיר לנער פוסטר.
מי לא היה שם על כר הדשא עם החבורה באדום שלא דמתה בכלומה ומאומה לאלופת אנגליה? כריסטיאנו רונאלדו מרונן לו וממטיר ברד בספרד, גם קרלוס טבז הבריז לצד השני של העיר, והפעם לא היה שם גם אחד, ריאן גיגס, בן 36 בחודש הבא, הצעיר הנצחי, דוריאן גריי של הכדורגל הבריטי, מי שעד כה הצליח לכסות על הסדקים והנזקים שניבעו עם עזיבת הנוטשים, עד כדי כך שבברנז’ה המקצועית כבר יש שכינו אותו כריסטיאנו רונאלדו החדש. אבל גיגס קיבל מנוחה, ובלעדיו גם קבוצתו לקחה יום חופש. ובכל זאת, בלי יופי, אבל עם הרבה זיעה, מוסר עבודה, אופי ומזל מלוא החופן, גם את המשחק הזה, בו היא פיגרה עד לדקה האחרונה של תוספת הזמן, השכילה השדה האדומה להציל ממלתעות הפסד ביתי בכור, בעזרת שער עצמי של אנטון פרדיננד, שקבע 2-2 והעניק למקומיים נקודה עטופה בסרט שי, שרוב יושבי היציעים כבר לא הירשו לעצמם לפנטז עליה, בשום תיאטרון ובשום חלום.
למעשה, לא רק יונייטד לא הייתה ראויה להתערבות השמיימית הזו לטובתה. גם לאוהדים הזחוחים שלה לא הגיע שום צ’ופר, שום בונוס. ישבתי איתם שם, Up in the Gods, בשורה 25 ביציע N47 של ה’אולד טראפורד’, ונזכרתי בדבריו של הקפטן לשעבר, רוי קין, שמחה ורטן על ההרגלים המגונים שלהם – לבוא, לשתות, לאכול, לשבת בחיבוק ידיים ולקבל שואו בלי לתרום את קולם וגרונם למאמץ המלחמתי – וכינה אותם זוללי השרימפס. הסתכלתי ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, וראיתי Fair-Weather Supporters – אוהדים של יום אביב, כאלה שהתרגלו לבוא, לשבוע ולחגוג, לנצח ולהריע, אבל להריע רק כאשר מנצחים. אוהדים של הצלחות, שהריצה הפנומנאלית של מנצ’סטר יונייטד פוטבול קלאב אלי תארים, כתרים וגביעים – הפכה אותם לג’אנקיז של הצלחות, למכורים לאדרנלין של מסיבות. אלה האוהדים שנתקפו בשתיקת הכבשים כאשר סנדרלנד כבשה והוליכה 0-1 בדקה השביעית, ואחרי תרדמת חורף של חוני המעגל התעוררו, שרו ודירבנו רק אחרי שברבאטוב הישווה, יש מאין, ל-1-1 בדקה ה-48.
אבל מיתרי הגרון שלהם ובלוטות הפה התעייפו כנראה מאוד מהמאמץ המתיש הזה, שכן כאשר החתולים השחורים גנבו ליונייטד עוד גוש גבינה, 1-2 לסנדרלנד בדקה ה-65, נדמו שוב כל כלי המיתר והנשיפה אצל טראפורד קשישא, והקול היחיד שנשמע ברמה היה מהיציע הדרומי הצנום והצנוע של 2500 האוהדים האמיתיים – ברוח, באש ובגשם – של היריבה מצפון מזרח אנגליה. עם שריקת הסיום הם אמנם קיפלו את הדגלים, הצעיפים והזנב, חשים בצדק מקופחים מאובדנה הדרמטי והאכזרי של הסנסציה והתמורה המלאה למלאכתם המשובחת.
זה אולי לא ינחם אותם, אבל אחרי המשחק התברר שהם רשמו עוד ניצחון מוראלי אחד, בגזרת המנג’רים. סטיב ברוס, המאמן האורח, תלמיד וג’נטלמן, לא הסתיר את אכזבתו המרה אבל הצדיע למעמד, ליריבה ולמנג’ר מעברו השני של המתרס. אלא שהמנג’ר הזה, סר אלכס פרגוסון, רב הפעלים, המעללים, ההישגים והקיטורים, שכח לחלוטין מה אירע על כר הדשא ב-90 הדקות שזה עתה נחתמו, ובמקום זאת פרץ כהרגלו מימים ימימה, במסע צלב לחיפוש אשמים ומתנכלים למנצ’סטר יונייטד. הזעם הקדוש של פרגי הופנה לא בפעם הראשונה כמובן כלפי השופט, אלא שהפעם בחר האביר אלכס בטקטיקת התקפה חדשנית: השופט אלן וויילי לא היה כשיר פיזית לנהל את המשחק.
מאמרים קשורים
פרגוסון לא לעס מילים ולא לקח שבויים: היה צורך להוסיף 30 שניות, אבל וויילי צעד לו לאורך המגרש אחרי שער השיוויון שלנו כי הוא היה זקוק למנוחה. הוא פשוט לא היה בכושר גופני הולם למשחק מהסוג הזה. הכשירות של הכדורגלנים וקצב המשחק תבעו שופט ראוי, אבל וויילי לא עמד בדרישות הללו. יש שופטים מחול עם כושר של כלבי קצבים. יש לנו גם שופטים עם כושר. וויילי לא אחד מהם. לקח לו גם חצי דקה לרשום כרטיס צהוב לשחקן. הוא היה זקוק לאתנחתא.
ועדת המשמעת של הליגה תעמיד כנראה את פרגוסון לדין על דבריו הבוטים ותקנוס אותו. ביג דיל. אני נגד משפטים למאמנים ושחקנים על התבטאויות. חופש הביטוי יכול בהחלט להכיל ולהביא בחשבון את רגעי העידנא דריתחא. מחאות נגד שופטים הן לגיטימיות. הן לא זקוקות לעונש בדצ חסר תוחלת. הן ראויות רק לסוג ענישה אחד: שלנו – האוהדים, התקשורת, הג’נטלמנים שבצד האחר של המטבע. התפקיד שלנו הוא להתריע ולהוקיע. להפנים, לזכור ולהכניס לחשבונית שנגיש לאנשי המקצוע המצליחים גם את המעמ – את היותם שחצנים, גאוותנים, פוגענים, מתנשאים, משוכנעי אני ואפסי עוד, ג’נטלמנים בעמ.
