“הגיעה אלינו מפאריס ידיעה רעה כי יששכר ריבאק מסוכן” כך נפתחה כתבה בעיתון דבר מנובמבר 1935 שדיווחה על החמרה במצבו הבריאותי של הצייר היהודי המפורסם יישכר בר ריבק (ריבאק בכתיב יידי). כחודש לאחר מכן, בדצמבר 1935, כמו באגדות על אמנים מיוסרים הגרים בעליות גג טחובות בפריז, נפטר יששכר בר ריבק ממחלת השחפת והוא בן שלושים ושמונה בלבד.
ריבק, יליד אוקראינה, היה בן זמנם של אמנים, משוררים וסופרים יידים גדולים כמו מארק שאגאל או אורי צבי גרינברג, שהעבירו את המסורת היהודית אל האמנות המודרנית.
ריבק למד אמנות בקייב. ב-1916 הוטלה עליו ועל הצייר אל ליסצקי המשימה ליצור אנדרטאות אמנות יהודיות של שטעטלים מאוקראינה ובלארוס. במהלך המהפכה הרוסית בשנת 1917, ריבק השתתף בפעילויות רבות של תרבות היידיש האוונגרדית והיה חבר בקבוצה החשובה והמשפיעה קולטור ליגה בקייב. לאחר שאביו נרצח בפוגרומים באוקראינה, נמלט ריבק לקובנה ובאוקטובר 1921 השיג ויזה לגרמניה. הוא שהה בברלין הנהנתנית של רפובליקת ויימאר עד 1924. בשנת 1926 היגר לפריז ולא שב לרוסיה לעולם. כאמור, הוא נפטר בפריז וקברו לא נמצא עד היום. וכך נשתכח ריבק מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי והיהודי. הגלריסט הישראלי-צרפתי בנואה (בני) ספירו לא יכול היה להניח לזכרו של ריבק ובימים אלו מוצגת תערוכה גדולה של יצירות ריבק הנפרשת הן בשני החללים של גלריה מינוטאור (בבעלותו של ספירו) והן במוזיאון היהודי בפריז. מי שמתכוון לחצות את התעלה בחודשים הקרובים חייב לראות את התערוכה הזו.
קודם כל, איך הגעת ליששכר בר ריבק?
“שמו של ריבק מופיע ברפרטואר של אומני הEcole de Paris של שנות העשרים והשלושים שפורסם בפריז בשנות החמישים ביידיש. נתקלתי בו שנית בתערוכה בשם אירופה-אירופה בבון גרמניה ב1995. תערוכה בנושא אוונגרד במרכז ומזרח אירופה שחולקה לפי מדינות כשלראשונה, למיטב ידיעתי, הוקדש חדר שלם לאוונגרד יהודי בתור ישות עצמאית. שם, במרכז החדר, חטפתי הלם למראה בית הכנסת של מוגילב, יצירת מופת של האומן השייכת למוזיאון תל אביב”.
ריבק היה ממש חלק מרכזי בתרבות היידית-יהודית החילונית של תחילת המאה העשרים. איך אתה מסביר את העובדה שהוא נעלם כך?
“בתחילת המאה העשרים יש שלושה זרמים מנוגדים במהותם ביהדות. הראשון הוא הציוני עם רצון להקמה מדינה יהודית בפלסטינה ושפתם עברית. הזרם השני רצו להתמזג בחברה המודרנית אירופאית ולדבר את השפה המקומית. ריבק שייך לזרם של הבונדיסטים, צעירים יהודים שרצו, דרך המהפכה הרוסית, הסוציאליזם והאוונגרד להשיג את האמנסיפציה של היהודים.
ההיסטוריה קבעה שהמנצחים במאבק הזה יהיו הציונים בישראל ושפת המפסידים והקורבנות נשארה לאורך שנים היידיש. בנוסף למהלכים היסטורים אלה, ריבק מת בגיל צעיר משחפת בפריז ורוב האוסף הובא לארץ על ידי סוניה אישתו, בהזמנת ראש העיר של בת ים דאז. למרבית הצער לאחר מותה בתחילת שנות השבעים נסגרו התמונות במחסני המוזיאון לארבעים שנות בדידות ארוכות ובתנאים לא הולמים לשימור אומנות”.
עבודות אכולות עכברים
לימים, אחרי הקמת המדינה, נבנה עבור ריבק מוזיאון קטן בבת-ים שגם שימש כבית מגוריה של אלמנתו, סוניה. האלמנה נפטרה בשנות השבעים והמוזיאון והעבודות כמעט ונחרבו.
איך מצאת את העבודות שלו?
“בתחילת שנות האלפיים מצא שותפי חלק מארכיון סוניה ריבק וביניהם עבודות נייר חשובות שנמכרו בקרטונים על עגלה וסוס בידי ״אלטע זאכן״ אחרי מותה. פנינו למוזיאון בשביל לראות את האוסף וזאת הייתה הפעם הראשונה שהעבודות ראו אור מזה הרבה זמן. מצבן הייה קשה, חלקן אכולות על ידי עכברים או פשוט ניירות בתהליך התפוררות ואינסולאציה מתקדמת”.
בהמשך לשאלה הקודמת, יש לך עניין כללי באמנות יהודית של התקופה המדוברת נכון?
“כמובן. כפי שהבנת כבר הצגנו חלק קטן מן הארכיון במסגרת סלון שנקרא הביאנלה של סוחרי העתיקות של פריז בגראנד פאלה. בתערוכה זו הצגנו בהמשך, במוזיאון היהודי של פריז, את כל אומני ״הקולטור ליגה״, שם התנועה תחתיה התאחדו רוב האומנים היהודים בתחילה בקייב אבל מהר מאד התפשטה התנועה לפולין, לארצות הבלטיות, ברלין, פריז ועד ניו יורק. האומנים שהשתתפו בה היו מארק שאגאל, אל ליסיצקי, צ׳ייקוב, הנריק בערלוי הפולני ואפילו מקס וובר האומן הקוביסטי האמריקאי, חברו משכבר הימים של פול סזאן. התנועה עסקה בפרסום ספרות, שירה וספרות ילידים והפקות תיאטרון ביידיש”.
התערוכה מוצגת בשני החללים של הגלריה שלך וחלק ממנה גם במוזיאון היהודי בפריז, למה בעצם?
“כדי שנוכל להציג אומן נשכח כמו ריבק, הייה לי ברור שאי אפשר להעלות תערוכה בלי התמונות החשובות ביותר של האומן והן הרי שייכות למוזיאון בת ים. אחרי שהגיעה הילה כהן-שניידרמן לרשות המוזיאון נכנסנו למשא או מתן להשאלת עשר תמונות לפריז מהן חמש לגלריה וחמש למוזיאון היהודי אשר מציג בו זמנית איתנו את ריבק באוספים שלהם. כדי להציג תערוכה בסדר גודל נדרשנו לכמה חללים”.
אתה גלריסט וסוחר אמנות ותמיד חשבתי שישנו אלמנט מסחרי לתערוכותיך. במקרה הזה נדמה כאילו אתה עושה זאת מתוך תחושת שליחות כשלא ברור אם יש כאן אלמנט מסחרי, נכון?
“כמובן שיש בזה חוסר הגיון מסחרי מבחינתי אך תמיד פעלתי מאינסטינקט, מתוך תחושה שאם עשיתי את העבודה בצורה הטובה ביותר הפרוייקט יהיה הצלחה, לעתים מרוויחים ולעתים מפסידים. הבנתי ממזמן שאי אפשר להתעשר מהעיסוק שלי אבל אפשר בהחלט לחיות ממנו ובעיקר לחקור את ההיסטוריה, להראות ולפרסם. אגב, פרסמנו ספר של 320 עמודים שהוא הביוגרפיה החשובה ביותר על ריבק עד היום. עם פרסום הספר פניתי למספר מוזיאונים באירופה ובעולם כדי לנסות לבנות תערוכת רטרוספקטיבית עם כמה תחנות ושיתוף מוזיאונים”.
האם תרצה להציג את התערוכה הזו בלונדון בשלב מסוים? ואם כן, איפה, המוזיאון היהודי?
“כמובן שאם נמצא מוסד ראוי בלונדון נשמח להציג גם שם. לגבי המוזיאון היהודי בלונדון, דוד גלזר חבר משכבר הימים. עשינו בזמנו תערוכה של חבר קרוב של ריבק ושותף מלא לתנועת הקולטור ליגה, בוריס ארונסון. המוזיאון מאד יפה אך התוכלת והתנאים שם לא מאפשרים תערוכה מספיק שאפתנית”
אולי תאהבו גם לקרוא כתבה על תערוכות בלונדון ועוד דברים שאפשר לעשות בעיר:
https://alondon.net/new-site/מה-לעשות-בלונדון-עד-אוקטובר-2022/
