אני לא מתכוונת לומר שזו דעה שגוייה או מוטעית אך בסופו של דבר – אני זו שמקבלת את ‘הריקושטים’ מהמצב וצריכה להתמודד עם האשמות שאנשים אלה מפנים כלפיי.
אמא שלי נולדה בארץ, מה שהופך אותי לחצי ישראלית. אני לא באמת יודעת מה זה אומר להיות ישראלית. פיזית, אינני שונה מכל בת 17 אחרת, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי מותקפת בשל אירועים המתרחשים בישראל ובמזרח התיכון, ונאלצת להתגונן. היו מקרים שפנו אליי באגרסיביות ושאלו אותי, מה את עושה ברצועת עזה?, רומזים שישראל לא צריכה להיות שם. בתגובה אני עומדת מולם, קצת נבוכה ועונה: אני לא ברצועת עזה, אני עומדת פה מולך.
למרות שברור לי שהעומד מולי לא באמת חושב שמה שקורה ברצועת עזה קורה בגלל משהו שאני עושה, או לא עושה, אני מרגישה שאני הקורבן לתחושותיו ולדעותיו.
היו מקרים שבהם פגשתי מישהו בפעם הראשונה והסתדרנו מצויין, אבל ברגע שהוא או היא גילו שאני יהודיה וישראלית – הם סירבו לדבר איתי, כאילו עשיתי להם משהו רע. אני לא מאשימה את האנשים האלה, ויודעת שמה שהם אומרים לי זה לא תמיד נכון. אני שמחה לענות על שאלות בנוגע לבעיות במזרח התיכון, ולהבהיר את המצב, אבל אנשים לא באמת מעוניינים לשמוע את התשובות – זה פשוט באופנה להיות פרו-פלסטין.
רוב החברים שלי הם לא יהודים. רבים מהם השתתפו בהפגנות נגד ישראל, כולל אלו מול שגרירות ישראל בחודש דצמבר בזמן מלחמת עזה. אך למרות שהם לא מסכימים עם דברים שאני אומרת בזכות ישראל, הם לא גורמים לי להרגיש קורבן – מה שאומר שאנחנו עדיין יכולים להישאר חברים, גם אם אנחנו חושבים אחרת או מאמינים בדברים שונים.
אני אוהבת לבקר בישראל ואני גאה להיות אזרחית ישראלית. אל תחשבו שאני נתקלת בבעיות אלה מידי יום אבל אנשים לא נותנים לי לשכוח את מה שהם חושבים. למרות זאת אני לא מרגישה מאוימת על ידיהם של מי שבוחרים להתעמת איתי וזה לא השתלט לי על החיים.
אני רוצה, בדיוק כמו כל אחד, שיהיה שלום. אבל בינתיים אני מרימה ראש, ובגאווה מכריזה שאני חצי ישראלית.
הכותבת היא תלמידת תיכון ב- Sixth Form.
