בחודש יוני 2016, בהיותי קצין בדרגת סגן אלוף, זכיתי להקים בצבא ההגנה לישראל את מנהלת “שכנות טובה”. זו יחידה צבאית שתכליתה להעביר סיוע הומניטרי לאזרחים סורים המתגוררים במרחב קוניטרה ודרעא – שני אזורים הסמוכים לגבול הישראלי. הקמת המנהלת הייתה תהליך מרתק שבסיסו ניסיון ליצור אמון מול אזרחים שעשרות שנים חונכו, כחלק מאג’נדה של המשטר הסורי, לשנוא אותנו כישראלים, על אף שמעולם לא פגשו אזרח ישראלי.
המנהלת, בפיקודי, ביצעה קרוב ל-700 מבצעי סיוע הומניטרי על גבול בו הייתה נוכחות של ארגונים כדוגמת דאעש, אל קאעידה, חיזבאללה ועוד, והצילה חיים של אלפי אזרחים סורים, תוך סיכון ממשי לחיי חיילנו – בין אם במסגרת פינויים לקבלת טיפול רפואי בבתי החולים בישראל ובין אם באמצעות אספקת מאות טונות של עזרה (כמו תרופות, מכשור רפואי, ביגוד חם, סולר ומזון).
לאור סיומו של הפרויקט, בקיץ 2018, בחרתי להשתחרר מצה”ל והחלטתי שאת הסיפור האנושי כל כך – על הצלת חיים של אזרחים מוסלמים בידי חיילי צה”ל, תוך כדי שיתוף פעולה ייחודי והיסטורי עם ארגוני סיוע נוצרים ומוסלמים – יש להמשיך ולספר בארץ ובעולם. עם המחשבה הזאת הגעתי לבריטניה לפני כשבוע, כחלק משיתוף פעולה עם הסניף המקומי של ארגון StandWithUS. קבענו 12 הרצאות; חלקן לקהילות יהודיות ונוצריות, ומרביתן לסטודנטים בשבע אוניברסיטאות שונות ברחבי אנגליה, החל מאוניברסיטת מנצ’סטר, דרך האוניברסיטאות במידלנדס (וורוויק, ברמינגהאם ונוטינגהאם), וכלה בקינגס קולג’ לונדון (KCL).
“דופקים בחוזקה על הקירות הסמוכים לאולם, מנסים להוציא אותי מריכוז ולגרום לי לחדול מהרצאתי”
הסבב החל בשתי הרצאות בלונדון ובגלזגו. אלה היו הרצאות לקהל אוהד, שהתעניין בסיפור האנושי אותו אני מייצג. בגלזגו גיליתי, לשמחתי, כי חלק לא מבוטל מהנוכחים הינם נוצרים המקיימים קשרי ידידות עם הקהילה היהודית. כמי ששיתף פעולה עם ארגוני סיוע נוצרים ונוכח לא פעם כמה הערכה ואהבה יש בקרבם ליהודים ולמדינת ישראל, היה נעים במיוחד לחלוק עימם את חוויותיי ושיתוף הפעולה עם ארגונים אלו. מה גם שלהפתעתי הרבה, טרם תחילת ההרצאה נפגשתי עם גיבור מקומי – ד”ר דון מק’האטשון, אשר היה חלק מארגון נוצרי שפעל תחת מנהלת “שכנות טובה” בסוריה. הדוקטור הצנוע בילה בהתנדבות שלושה שבועות מחייו בכפר סורי, תוך שמעניק טיפולי שיניים לאוכלוסייה המקומית. עבורי הייתה זאת מעין סגירת מעגל. כמובן שאת החוויות שהחלפנו, רק אנחנו, שנינו, הבנו.
אולם ההנאה מההרצאות התחלפה ביומיים הבאים באווירה אחרת. כבר למחרת עת הגענו לאוניברסיטת KCL בלונדון, נתקלתי ב”פרומו” למה שעתיד להתרחש בהמשך הסבב. עם הגיעי לאוניברסיטה, נאלצתי לצעוד בליווי אבטחה מקומית, היות וקבוצת סטודנטים “פרו-פלסטינים” קיימו מחוץ לכותלי האוניברסיטה הפגנה כנגד הרצאתי, הפגנה שמיד עם תחילת שיחתי הגיעה עד בצמוד לאולם, בו דיברתי עם קרוב ל-60 סטודנטים, בזמן שאותם מפגינים דופקים בחוזקה על הקירות הסמוכים לאולם, מנסים להוציא אותי מריכוז ולגרום לי לחדול מהרצאתי.
ההרצאה נמשכה כמתוכנן, תוך שאני רואה בתוך האולם מספר סטודנטים מוסלמים שהיו חלק מ”צוות ההפגנה” – הללו חייכו למשמע הרעשים ועסקו בשליחת הודעות במכשירי הנייד שלהם באופן אינטנסיבי, כל אימת שהרעש בחוץ פחת. יחד עם זאת, כאשר הראיתי תמונות שצוירו על ידי ילדים סורים כאות תודה וכן מכתב שכתבה אימא סורית, הבחנתי שהם צילמו זאת ומכאן שיצאתי מעט אופטימי, שאולי למדו משהו חדש. אך כל זאת היה כאין וכאפס למול אירועי המחרת. נסענו לאוניברסיטת וורוויק, ובדרך אנחנו מקבלים עדכונים על כוונות להפגין.
“אותם אנשים, שאני בספק אם אי-פעם בחייהם הצילו חיים של אדם אחד, מכנים אותי, שהצלתי אלפי בני אדם, ‘פושע מלחמה'”
מגיעים לאוניברסיטה ומתחיל לדבר. עשר דקות לתוך ההרצאה ובאופן אירוני – בדיוק כשאני מעביר לשקופית המראה חיילי צה”ל המטפלים בפצוע סורי – קופצים מתוך הקהל קבוצת סטודנטים המניפים דגלי פלסטין ומתחילים לצרוח סיסמאות חלולות, שאיני כלל בטוח שהם מבינים את משמעותם. בלגן גדול. אנשי האבטחה מקיפים אותי והרעשנים ממשיכים לצרוח. אבל, בתוך הכאוס שנוצר, מגיע רגע מרתק – קבוצה של סטודנטים מוסלמים (מסעודיה, פקיסטן ובנגלדש) ניגשים אליי, מתנצלים על ההתנהגות של חבריהם ומבקשים לשוחח. חצי שעה של שיחה צפופה שברקע צרחות ומהומה. הם שאלו שאלות ענייניות וקיבלו תשובות ענייניות – קיימנו שיח! לצערי, אלה שצרחו – אותם ממש לא עניין לשמוע או לשאול שאלות.
לשמחתי ולאור התעקשותי ש”המשימה תושלם” (בכל זאת קצין בצבא), אנחנו עוברים לאולם אחר, כולל אותם סטודנטים מוסלמים שהתעניינו בשיחה ושם אני מסיים את כל ההרצאה. עברתי חווייה מטלטלת. לא בגלל ההפגנה ולא בגלל שאותם אנשים, שאני בספק אם אי-פעם בחייהם הצילו חיים של אדם אחד, מכנים אותי, שהצלתי אלפי בני אדם, “פושע מלחמה”. אלא בגלל ההבנה שחלחלה בי, שעל אף שאחד הדברים המשמעותיים שלמדתי מ”שכנות טובה” הוא חשיבות הסובלנות והשיח, הרי שיש אנשים שהשנאה והבערות שבהם כל כך גדולה שאפילו מסרים כמו שעוברים בהרצאתי פשוט לא מעניינים אותם ועל כך אני מצר מאוד.
יחד עם זאת, חוויתי גם מאות אנשים במהלך כל אחת מההרצאות שמצאו בפרויקט השראה ומסר אופטימי וחזרתי לארץ עם מוטיבציה גבוהה אפילו יותר משהייתה שטסתי להמשיך ולהפיץ את המסר – מסר של שלום, שיתוף פעולה חוצה דתות ועמים, עזרה לחלש ובעיקר תקווה.
