זהו סיפורה של מריה גנינג, שהייתה בתו של קצין אירי חובב הימורים, ושביחד עם אחותה אליזבת היממה את כל החברה הגבוהה באנגליה. שתי הבנות גדלו בבית אחוזה, שבו זכה האב במשחק קלפים ביחד עם עוד שלושה אחים. אך כשהן גדלו והתבגרו, החליטה האם לקחת אותן הרחק מבית המשפחה ולנסות למצוא להן שידוך ראוי בדבלין. שתי הבנות היו יפהפיות, אם כי לא חכמות גדולות במיוחד. אבל כנראה שבאותה תקופה זה היה מספיק.
הן כבשו את דבלין בסערה, וההצלחה החברתית שלהן פתחה לאם את התיאבון. אם הן כבשו בסערה את דבלין, למה שלא יכבשו בסערה את לונדון? כך, בשנת 1750, מגיעות האם ובנותיה לבירה האנגלית, ושוב חוזר הסיפור על עצמו. הן הופכות להיות האטרקציה בכל נשפי החברה הגבוהה. יותר מזה, עד מהרה הן מגיעות לביקור אצל המלך ג’ורג’ השני. במהלך הביקור, מריה (שהייתה יפה יותר וכנראה טיפשה יותר) מאחלת למלך מוות מהיר בדרכה החיננית. טוב, היא לא באמת איחלה לו למות, אבל היא התוודתה בפניו שהיא תמיד רצתה לצפות בטקס הכתרה מלכותי. אבל טקס כזה מתרחש רק כשמלך אחד מת והשני מומלך… טוב, אתם כבר מבינים שהיא לא הייתה חכמה גדולה.
אליזבת ומריה הופכות שתיהן למושא הערצה בקרב כל אצילי אנגליה, ואליזבת נחטפת ראשונה על ידי הדוכס מהמילטון, שמרוב להיטות להתחתן לוקח אותה לכנסייה מיוחדת שבה לא נדרשו רישיונות נישואין. מריה אומנם מוצאת לעצמה רק ארל (Earl), אבל הוא לא פחות מאשר ג’ורג’ קובנטרי – אחד מהאצילים החזקים והמשפיעים באותה תקופה. ג’ון לוקח את מריה לירח דבש בצרפת, ששם מתגלה לה מהר מדי וכואב מדי, שהיא אולי יפה, אבל זהו… במילים עדינות נאמר לה שהיא עושה לו בושות בבתי האצילים הפריזאיים בהם הם ביקרו, ומריה נעשית די אומללה. הדבר היחיד שמנחם אותה בעיר האורות זה הלהיט החדש בתחום האיפור והקוסמטיקה: אבקה לבנה שאותה מורחים על כל הפנים, ומעליה שכבה של אבקה אדומה על הלחיים והשפתיים. כל המי ומי הפריזאיות מפדרות את עצמן, בלי שיידעו שהאיפור הזה רעיל מאוד משום שהוא מכיל עופרת וכספית.
בית של אדריכל הנוף החשוב ביותר באנגליה
אחרי ירח הדבש, הזוג הטרי חוזר לבית האחוזה החדש שקובנטרי הקים לעצמו – “קרום קורט” (Croome Court), שנמצא ליד העיר ווסטר (Worcester). זה היה בית אחוזה מרהיב, שהוקם בסכום של 23 מיליון פאונד לפי הערך של היום. מה שמיוחד באחוזה הזו היה המעורבות של אדריכל נוף צעיר, שלמעשה היה לא יותר מאשר גנן עד אותו הזמן. קראו לו לנסלוט בראון, והוא יהפוך להיות הגנן החשוב ביותר באנגליה החל מהתקופה הג’ורג’יאנית. בית האחוזה הזה היה העבודה הראשונה שלו, והוא כלל את כל מה שבראון עוד יגשים בעשרות בתי אחוזה שונים ולבסוף בארמונות המלכותיים בהאמפטון קורט וסנט ג’יימס. בראון האמין שלכל בית אחוזה יש פוטנציאל להיות משהו שונה לגמרי, ולכן בעבודה שלו הוא דאג לשלב וליצור באופן מלאכותי אגמים, נחלים, גבעות ויערות – כולם מעשי אדם. הוא גם אהב לשלב “חורבות” בנקודות אסטרטגיות בשטח אחוזה כדי ליצור נוף מהמם יותר מהחלונות בחדרי האירוח. בית האחוזה הזה למשל כולל שתי חורבות מלאכותיות שכאלו, שנבנו במיוחד.
ג’ורג’ ומריה מגיעים ל”קרום קורט” והיא מתחילה ללדת ילדים בקצב מהיר. במקביל, היא ממשיכה להתאפר באותו איפור רעיל, ועור הפנים שלה מתחיל להגיב באופן קיצוני יותר ויותר. הפתרון של מריה, שכאמור לא הייתה חכמה במיוחד, היה לכסות את פגמי העור בשכבות הולכות ועבות של איפור. בשלב הזה, ג’ורג’ מתחיל לאבד בה עניין, והיא מוצאת נחמה במאהב שגם מחזיק בתואר הדוכס מגרפטון, שלימים ייהפך לראש הממשלה (מוטיב חוזר בסיפורים שלי). אבל הסיפור הזה לא נמשך יותר מדי מאחר שכעת מצב הבריאות שלה הולך ומתדרדר. וגרוע מכך (לפחות עבורה, אני מניח), היא גם מאבדת את יופייה: עור הפנים המושלם שלה נהרס מהחומצות הרעילות וכעת היא פשוט מבהילה.
עוד אטרקציה באחוזה. גליל עם מראה בקצה שכשנכנסים אליו הוא נראה כאילו אין לו סוף. צילום: סיון שפירא
קצת רחוק אבל שווה ביקור!
אז מה קרה בסוף הסיפור? מריה מחליטה להסתגר בחדר השינה שלה באחוזה. היא מכסה את החלונות ומבלה בבדידות את מה שנותר מימיה. את חייה היא סיימה כשהיא בת 27 בלבד. אך הפופולריות של מריה לא פגה וההלוויה שלה הופכת להיות אירוע המוני, שבו משתתפים לא פחות מ-10,000 איש. בנוסף, בשנת 2012 הראי מחדר השינה שלה נמכר במכירה פומבית בסכום של 300,000 פאונד.
הבית וגם השטח שסביבו מנוהלים היום על ידי הנשיונל טראסט, שבאופן די מעניין בחרה להציל קודם את השטח (בשנת 1996) ורק לאחר מכן את הבית (בשנת 2007), וזאת בזכות חשיבותו של לנסלוט בראון. אני יודע שזה לא כל כך קרוב ללונדון, אבל אם אתם מתכננים טיול לוויילס או לקוטסוולדס, או סתם נקלעים לאזור, זה בהחלט מקום ששווה לבקר. לא רק בזכות ההיסטוריה, אלא גם בגלל האופן שבו הטראסט בחרה לשמר את הבית: בתחילה הבית היה ריק, ובמקום לנסות ולרהט אותו ברהיטים ממחסני הטראסט, כפי שנעשה באחוזות דומות, הקרן מחליטה, ממש כמו ג’ורג’ קובנטרי ב-1750, לאפשר לאומנים ולאנשי מקצוע מהאזור להפוך את הבית לחלל תצוגה ייחודי.
