קברט, אחד ממחזות הזמר המוכרים והידועים ביותר, המבוסס על ספרו של כריסטופר אישרווד, פרידה מברלין, הוא מחזה משובח, המספר את סיפורה של ברלין בתחילת שנות ה-30′ טרם עלייתו של היטלר לשלטון. תקופה מרתקת, תרבות תוססת ופורחת, חברה מתירנית ונהנתנית ומנגד אי-שקט פוליטי, אינפלציה מטורפת, אבטלה, סמים וזנות. הימים קשים, אך חיי הלילה סוערים.
רגע לפני שהנאצים עולים לשלטון, מגיע לברלין קליף, סופר אמריקאי צעיר שמחפש השראה ונושא לספרו. קליף מתאהב בזמרת מועדון הלילה, סאלי שבסופו של ספור האהבה, פרידה נוגעת ללב. קליף מחליט לחזור לאמריקה וסאלי שחיה בהכחשה מוחלטת בהתייחס למצב הפוליטי המאיים, מחליטה להישאר בברלין. במקביל לסיפור אהבתם מתרחש סיפור אהבה נוסף מלא תקווה של בעלת הפנסיון הגרמנייה ובעל החנות היהודי – סיפור שנגדע באיבו שאותם מגלמים בכישרון יוצא מן הכלל, מיקי קם וגדי יגיל.
לפני יותר מ-20 שנה הועלה קברט בארץ ואז שיחקה בתפקיד סאלי, מיקי קם. כשהוצע לה התפקיד של פרוליין שניידר, התלבטה קלות אבל הבינה שהיא כבר לא בת 24 ובכישרונה ובאיכות שירתה היא משאירה משקע חווייתי אצל הצופה. לצידה, גדי יגיל שמשחק באמינות דמות של יהודי-גרמני, שבטוח שכל הרוע של הנאציזם הוא אפיזודה קצרה וחולפת. רגישות וקסם יש בסיפור האהבה המאוחרת שנרקמת בין שתי הדמויות, והאינטראקציה ביניהם מצוינת.
כשהמסך נפתח, נגלית ברלין שאחרי המלחמה על הריסותיה. קטעי וידיאו דוקומנטריים בשחור-לבן מוקרנים על פלטות נעות, ובהמשך ההצגה מוקרנים עליהן קטעי עיתונות תקופתיים, כתזכורת למציאות העגומה שמחוץ לעולם המועדונים שמטביע את קהליו באלכוהול ובשכחה. מנחה הערב במועדון הקיט קאט מזמין את הקהל להיכנס אותו מגלם איתי טיראן בתפקיד עוצמתי. דמותו היא אפלה, מפוכחת, סרקסטית ומרירה להפחיד.
בעיבוד החדש ישנן סצינות רוויות סקס בוטה מוקצן. הבמאי, עמרי ניצן, הלך עד הסוף בכל הנוגע למתירנות המינית וזה בא לידי ביטוי גם בכוריאוגרפיה הפרובוקטיבית של חבייר דה פרוטס, מאנגליה. נגניות התזמורת הנפלאות, בניהולו המוזיקלי של יוסי בן-נון, מלוות את המחזמר מגלריה מוגבהת מעל הבמה, ונוכחותן בתלבושות הקברט, מוסיפה לאווירת המועדון ולאיכות הצלילים האינסטרומנטליים.
אולה שור-סלקטר, שחקנית וזמרת מוכשרת, נכנסה לנעליה הגדולות של סאלי בולס, תפקיד שמילאה בסרט מ-1972 לייזה מינלי האגדית (שאמורה להגיע לארץ ולראות את הגירסה המקומית). אמנם לעיתים השירה בקולה הנפלא מלווה במשחק קצת מופרז, והיא נראית מתאמצת מדי, אבל בסך הכל תפקידה מפתיע.
אקי אבני מגלם היטב את תפקיד הסופר האמריקאי, דמות מיושבת ונורמלית שקל לנו להזדהות איתה. הוא מייצג את השקט, המצפון והראייה המפוקחת. לעומתו, סאלי שרה: כל החיים הם קברט, בוא אל הקברט… ומתמצתת בכך את הפער בין המציאות היומיומית של החיים בברלין באותה תקופה לבין עולם הקברט שחי בבועה משל עצמו.
בלי אף מילה, אבל בתנועה יוצאת מן הכלל, מגלמת מאיה קופצ’יק את הקו?פ?ה לצדו של טיראן בדואט מרגש ונוגע ללב. אם בעיניה תסתכלו היא לא נראית Juden בכלל, הוא שר ומדגיש את האנטישמיות שהולכת ומתפשטת.
הקברט המחודש הוא מחזמר שמצליח לרגש. חיוך הופך בן רגע לעצב, לדאגה ואפילו לכעס ושוב מתנגן לו שיר מוכר וחיוך ההנאה חוזר. 40 משתתפים, שחקנים ורקדנים בתפאורה הגרנדיוזית והדינמית של רוני תורן. הפקה זו, לא רק שעומדת בסטנדרטים בינלאומיים, אלא אף יכולה להתחרות בהם בכבוד. היום אפשר לומר שאין צורך לטוס ללונדון או ניו-יורק לראות מחזמר מרהיב. יש לנו בבית.
