אחת לכמה שנים יושבים נציגים ליד השולחן היהודי הגלובלי ומחליטים מה נמצא על סדר היום של יהדות העולם. שמו הידוע של אותו שולחן הוא “הסוכנות היהודית”. בתחילת שנותיה של המדינה, המאמץ העיקרי של הסוכנות היה הקמת המדינה, בניית הנגב והגליל וקליטת עלייה. בשנות ה־70’, זה היה שיקום שכונות. אך בשנות ה־90’, אחרי גל העלייה הגדול של בריה”מ, סדר היום השתנה. מאז ועד היום הדגש הוא על קירוב יהדות העולם אל ישראל ובכלל זה גם הישראלים בארץ ובתפוצות. כך מספרת לאה גולן, המכהנת כראש משלחת “הסוכנות היהודית” בבריטניה, הולנד וסקנדינביה.
מה זה בעצם אומר לקרב את יהדות העולם אל ישראל?
“קודם כל, שתהיה מודעות של ישראלים לקהילות העולם היהודי. ושתהיה מודעות כאן בקרב צעירי העולם היהודי לקיומה של מדינת ישראל. שיהיה פשוט אכפת אחד מהשני. התפישה היא שאנחנו מכירים אחד בשני, למרות השוני והמורכבות. אז הנושא של ההיכרות ההדדית הוא קריטי. ולכן, ‘הסוכנות היהודית’ עסוקה הרבה מאוד ביצירת קשרים בינאישיים. אנחנו שולחים אלפי שליחים כל שנה… בבריטניה יש לנו 24 שליחים, מתוכם 12 שינשינים, כשהתפקיד המרכזי הוא להיות בקמפוסים, בתנועות הנוער ובבתי הספר, ולוודא שהקשר אל ישראל הוא חי ואנושי, שיש לו צבע ופנים והוא לא סיסמה בתוך שיעור בביה”ס”.
ומה לגבי הקהילה הישראלית בבריטניה?
“ההרגשה של הרבה מאוד ישראלים היא שהם לא צריכים לדאוג או לעשות שום דבר פרו-אקטיבי ביחס לחינוך ילדיהם, כי בבית הם יספגו את הנושא הישראלי ואת הקשר לארץ באוסמוזה. בהרבה מאוד מקומות שפגשתי ישראלים, מתברר שדווקא ילדי ישראלים – לפעמים זו הקבוצה הראשונה שמתנתקת. כי היהודים – איפשהו נמצא להם בתודעה שהם צריכים לשלוח את הילדים לתנועות נוער ולבתי ספר יהודיים. זה חלק מהדנ”א התרבותי. ישראלים יגידו ‘אנחנו לא צריכים. יש לנו סבתא ודודים בארץ, ואנחנו נוסעים פעם בכמה זמן. הכל בסדר וזה יקרה לבד’. אבל זה לא קורה לבד. לכן ‘הסוכנות’ בשנים האחרונות משתפת פעולה עם תנועת ‘הצופים’ ומשקיעה לא מעט משאבים כדי לוודא שהקהילה הישראלית שחיה בחו”ל – יש לה יכולת לספק חינוך וחיבור לישראל באופן בלתי אמצעי”.
פעם הגיעו 3,000 מתנדבים בשנה
“כשקראו לי לחזור לאנגליה לא יכולתי להגיד ‘לא’, כי אני מאוד אוהבת את הקהילה הבריטית”, מספרת לאה על תפקידה הנוכחי. היא זכרה לטובה את שהותה הראשונה בבריטניה ב־1992, כשעבדה כשליחת עלייה ושליחה של התנועה הקיבוצית. זו הייתה מבחינתה חוויה משנת חיים, שבעקבותיה המשיכה לעוד תפקידים בכירים יותר בסוכנות. לאה מספרת שבאותה תקופה, בשנות ה־90’, התנועה הקיבוצית הצליחה לשלוח מדי שנה כ־3,000 מתנדבי קיבוצים לישראל. “זה היה מבצע מאוד חשוב. בזה שאתה שולח צעירים בריטים, יהודים ולא יהודים, להכיר את הארץ – העמדות שלהם אחר כך נהיות אחרות לגמרי”.
מתי זה נפסק?
“בשנים שבהן הקיבוצים התחילו להיות כלכליים… קיבוצים זה לא מפעל כלכלי. עדיף לך להשיג עובד מאשר מתנדב. מתנדב הוא עתיר תחזוקה”.
מה השתנה מאז השליחות הראשונה שלך כאן?
“אני חושבת שהיום הרבה יותר מסובך. צעירי העולם היהודי, לא רק אנגליה, לא תמיד יודעים לעשות את ההבחנה בין ביקורת לגיטימית לבין עמדות אנטי-ציוניות, שהן בעצם שלילת זכות קיומה של מדינת ישראל… צעירים בריטים, בעיקר בקמפוסים, שנחשפים לתעמולה אנטי-ישראלית ואנטי-ציונית קיצונית, לפעמים מאמצים חלק מהעמדות האלה. והתפקיד של השליחים הוא לא להטיף ולא לחנך, אלא, באופן בלתי אמצעי, להציג את המורכבות של החיים בישראל. משהו הרבה יותר מאוזן ורב־ממדי”.
ולגבי הקהילה הישראלית?
“אני מאוד שמחה לראות שיש התחלה של התמסדות והתארגנות. ככל שהקהילה הישראלית תשכיל לארגן כוחות, יש סיכוי שהקול שלה יישמע יותר גם בתוך הקהילה היהודית. האתגר הגדול מבחינתנו זה לראות איך מגשרים על פער תרבותי בין הקהילה היהודית הבריטית, המאוד מחוברת למסורותיה, ובין הקהילה הישראלית שהיא רב-גונית, צבעונית ומביאה משהו מאוד אחר. אבל ההכרה הזו שבסוף אנחנו כולנו חיים כאן, חלק מקהילה אחת, היא קריטית בעיניי”.
צופים קדימה
יש שני אפיקים מרכזיים שבהם הסוכנות פועלת למען הקהילה הישראלית בבריטניה. האחד הוא תנועת הצופים, שמספקת לחניכים פעילויות בעברית בשבטים השונים. וכשהחניכים מתבגרים, הם יכולים להצטרף לשנת שירות בישראל או לעלות במסגרת תוכנית גרעין צבר של תנועת הצופים. “הדגש שלנו הוא ממש לא על עלייה. אבל בגלל שאנחנו יודעים שבקהל היעד שלנו יש חבר’ה מעוניינים, נוצרה פלטפורמה למי שמעוניין לעשות זאת”, אומרת שירה בן־ארי, האחראית על הצופים בבריטניה.
“הפעילות שלנו נפתחה כאן לפני תשע שנים עם שבט ‘חלוץ’ בלונדון”, מספרת שירה. “גדלנו בכמות החניכים שלנו וגם בתכני ההדרכה שלנו. התחלנו עם כ־20 חניכים והיום יש כ־200 ברחבי אנגליה. בלונדון יש שלוחות בפינצ’לי סנטרל, ווימבלדון, וב־JW3, ובמנצ’סטר…. אנחנו רואים את עצמנו כתנועה שיכולה להוות גשר למדינת ישראל ובין הקהילה הישראלית לקהילה היהודית”.
ועכשיו מתחילה שנת לימודים חדשה. איך אתם מפיצים את הבשורה?
שירה: “זה קצת שונה מהארץ. אם בארץ אני יכולה להיכנס לבתי ספר ולגייס, אז הפרסום שלנו פה הוא בעיקר דרך המדיה החברתית. יש לנו הרבה שינשינים שעובדים בתוך בתי ספר, אז אם הם פוגשים בילדים דוברי עברית, הם מספרים להם על הצופים. הפעילות שלנו גם נותנת הרבה מקום לחבר’ה שרק הגיעו ללונדון והשפה עדיין זרה להם. אז הצופים מהווים להם בית גם בהקשר הזה”.
לאה: “זה מייצר גם קהילת הורים. העובדה שלמשפחות יש איזשהו עוגן שסביבו מתלכדת הפעילות, יוצרת קבוצת שייכות שלא תמיד קיימת לישראלים, לפחות לא בשלבים הראשונים. ובעצם נוצרת קהילה סביב קהילת צופים”.
עדיין נלחמים על קול הקמפוס
אפיק הפעילות השני של הסוכנות הוא בקמפוסים. סיגלית פרימן, שאחראית על הקשר עם הסטודנטים בלונדון, מעריכה שיש כאן אלפים טובים של סטודנטים. “יש שני סוגי סטודנטים”, היא אומרת. “אלה שמאוד רוצים להיות מעורבים ורוצים להביא את ‘ישראל’ לקמפוס ומבחינתנו הם המשאב הכי טוב שיש. ויש את רוב הישראלים שמעדיפים להתמקד בלימודים שלהם. ויש גם בני ישראלים”.
מה אתם עושים בעצם?
“מביאים דוברים לקמפוס, מעבירים סמינרים שנותנים לסטודנטים שנותנים מידע, טיולים לישראל…”.
יש לך דוגמה?
“הבאנו בשנה שעברה את יריב מוזר, שהוא יוצר מעולם הקולנוע בישראל. הוא הגיע עם שני סרטים; אחד מדבר על הקהילה הגאה הפלסטינית ומה הפתרון של מדינת ישראל סביב זה, וגם ‘בן־גוריון: אפילוג’. הסרט הראשון זה דוגמה לפעילות שאנחנו עושים עם סטודנטים לא יהודים והשני הוא שיח בתוך הקהילה של הסטודנטים הציונים והיהודים”.
זה לא יוצר תסיסה?
“כשאנחנו מביאים מרצים לתוך הקמפוס, יש מרצים שזה יוצר הרבה תסיסה לפני כן. סטודנטים אנטי־ישראלים בי־די־אסים, שינסו למנוע מאותו דובר לדבר בתוך הקמפוס… לרוב הדובר ידבר. יהיו בחוץ הפגנות (ואנחנו רואים פחות ופחות הפגנות). ולפעמים אין שום דבר והם רק עושים קצת רעש לפני כן. בכל השלב הזה אנחנו מלווים את הסטודנטים ונמצאים שם בשבילם”.
וזה לא גורם נזק?
“לטווח הארוך, ברור שזה לא גורם נזק. כי אם נשקוט על השמרים, הסנקציות יהיו רק יותר חריפות. העמידה מול הבי-די-אס היא בשביל להגיד ‘אנחנו לא מדינת אפרטהייד. יש חופש ביטוי לכל הצדדים’. לטווח הקצר אני חושבת שזה גם כן משפיע חיובי, כי זה בעצם אומר לאותו סטודנט: ‘אתה יכול להעביר ביקורת על מדינת ישראל, אבל בוא נדבר’”.
איך אתם מצליחים לטעון נגד האפרטהייד, כשאחרי חוק הלאום שומעים קולות דומים בארץ?
“קודם כל, אנחנו לא לוקחים שום צד במפה הפוליטית. כל עוד הארגון אומר שלמדינת ישראל יש זכות קיום – אנחנו משתפים איתו פעולה. בנושא האפרטהייד – זה לא קורה בישראל. ואם קוראים לזה אפרטהייד, זו בורות וזה פוגע בהיסטוריה של עם אחר שחווה אפרטהייד. אנחנו רואים פחות ופחות פעילות סביב האפרטהייד, אלא יותר נגד מדינת ישראל”.
בנוסף לסיגלית יש עוד שני שליחי סטודנטים בבריטניה – אחד שיגיע לאוקספורד בספטמבר ועוד אחד במנצ’סטר. הם מקיימים בקמפוסים אירועים שונים. באוקטובר, למשל, יגיע ההיסטוריון גיל טרוי לסיור בין האוניברסיטאות ויתקיים האקטון בלונדון בנושא הסברה ישראלית. וב־7 בנובמבר, הסוכנות תערוך יריד הזדמנויות תעסוקתיות בארץ. פרטים תמצאו באתרי אגודות הסטודנטים UJS ו־JSOCC.
