“אתה הולך לראות הרבה זקנים עם חולצות שחורות”, אומר לי בחיוך מישהו לפני תחילת ההופעה. מבט חטוף על האנשים מסביבי מראה באמת ים של טישרטים ועליהם שמות של להקות משנות השמונים – ג’וי דיוויז’ן, סיסטר אוף מרסי וגם כמובן מינימל קומפקט.
זו הייתה ההופעה האחרונה של מינימל קומפקט בתל אביב בסיבוב הנוכחי. מי יודע מתי ואם בכלל זה יקרה שוב. בעוד כמה ימים הם יגיעו למעריציהם בחיפה ובמאי בשנה הבאה יופיעו בפריז. אם יהיה ביקוש, אולי גם יסכימו לקפוץ ללונדון באותה הזדמנות…
הקהל שהגיע אמש למועדון “רידינג 3” הוא ברובו דור נוסטלגי שמתגעגע למוזיקה בצעירותו ורוצה לחוות אותה שוב. חוץ מכותב שורות אלה שהגיע מלונדון, נכחו מעריצים שרופים רבים, כמו זה שהגיע במיוחד מצרפת (לא יהודי ולא ישראלי) וסיפר שהוא לא מפספס אותם מאז שנת 1982, כשראה אותם בפעם הראשונה.
בסוף השיר החדש שלהם, Holy Roller, פורטיס יודה לקהל שהוא חי איתם בהווה נצחי. “תודה על האפשרות שנתתם לנו להמציא את עצמנו שוב”, הוא מכריז כחלק מהשיר, שהוקלט במיוחד לאלבומם החדש שיצא השנה: Creation is Perfect.
למרות שהופעות איחוד כאלה חשובות ללהקה, מבחינות כלכליות ואחרות, הייתה באמת תחושה שמינימל קומפקט מנגנת בשביל הקהל. היא סיפקה לו את הסחורה, והוא בתמורה הסניף אותה באהבה. יש בין הצדדים חוזה בלתי כתוב, שלמרות הפירוק שלהם בסוף שנות השמונים, הם מתאחדים כל כמה שנים. אגב, עברית היא שפה מדהימה; שמתם לב מה קורה כשקוראים את המילה “להקה” הפוך?
הייתה תחושה שמינימל קומפקט מנגנת בשביל הקהל. מתוך ההופעה של מינימל קומפקט בתל אביב
וההופעה עצמה?
החבורה לא אכזבה. בוצעו כל השירים המוכרים, מ-When I go ועד ל-Static Dancing וכאמור גם השיר החדש. ותיקי הרוק הוכיחו שהם עדיין יכולים ליצור אווירה מהפנטת ומחשמלת.
ההרכב פוזר על הבמה בצורה מעניינת. בצד ימין, הבריטים: הצמד קולין ניומן ומלכה שפיגל, שעשו את כל הדרך מברייטון. בצד שמאל, הישראלים: הצמד ברי סחרוף ורמי פורטיס ומאחוריהם הקלידן הצעיר יונתן דסקל. במרכז, האירופאים: מקס פרנקן וסמי בירנבך.
כל אחד שקוע בתפקיד שלו, נותנים לצלילים לאחד ביניהם. בלי אגו וגם בלי יותר מדי כריזמה. פשוט וקומפקטי. למרות שכנראה סחרוף זכה להצלחה המסחרית הגדולה מבין כולם, נראה שהוא ממש נהנה לנגן בצד, כשהוא רוקד מדי פעם עם החיוך המבויש והכובש שלו.
זו מוזיקה עם קצב קבוע; מינימליזם שאפשר לחשוב שהוא מצד אחד מונוטוני ומצד שני טראנסי. אבל פורטיס הוא מומחה בהכנסת אלמנטים של כאוס לתוך הסדר הקצבי הזה, אז אפשר היה לסמוך על קולו ועל הגיטרה שלו שיעשו את העבודה.
בסוף ההופעה, הצופים מתפזרים במכוניות. במושבים האחוריים אפשר לראות כיסאות ילדים, אולי אפילו של הנכדים. מהרמקולים שלהם בוקעים שירים של אותן להקות מתקופת “הגל החדש”, שלוקחים אותם כמעט 40 שנה אחורה. הם מעוניינים לשמר את זריקת הזיכרון שקיבלו ורוצים בעצמם להמשיך לחיות בהווה נצחי.
כל אחד שקוע בתפקיד שלו, נותנים לצלילים לאחד ביניהם. מתוך ההופעה של מינימל קומפקט בתל אביב. צילום: ערן בר סיני
גרסה מחודשת ל-My Will, מתוך האלבום החדש:
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
