כששמענו שאיגי דיין הוציא ספר ביכורים בשם “חוה” ושהדמות הראשית שבו עוברת ללונדון – מיד יצרנו איתו קשר. תוך כדי שיחה על לונדון ועל מוזיקה, התברר שהוא מתכנן להגיע לביקור קצר באנגליה בקרוב, שנועד כדי לסיים את המאסטרינג לאלבום הסולו החדש שלו באולפנים של אבי רואד. מיד שאלנו אם הוא מתכוון להופיע פה, ונראה שיחד עם השפית הנמרצת ליאור ברמן (ראו בהמשך הכתבה) הצלחנו לשכנע אותו. מדובר בהופעה אינטימית ואקסלוסיבית עם כמות מאוד מוגבלת של כרטיסים, שתתקיים ביום ראשון, 17 בנובמבר 2019. אם אתם מעוניינים, כדאי למהר ולהשאיר את האימייל שלכם כאן כדי להירשם ולקבל את כל הפרטים על ההופעה.
בין ספר ביכורים להופעת בכורה
הספר “חוה” ראה אור רק בספטמבר האחרון (בהוצאת “עם עובד”) והמחמאות לא איחרו להגיע. הסופר מאיר שלו, לדוגמה, הגדיר אותו: “ספר ביכורים בשל, מפתיע בכוחו ובטיבו. ספר שאוחז בקורא באופן גופני ממש: לופת, מושך, מרעיד, מלהיט, מכווץ, מעורר, ובכל פעם איבר אחר”. כשקוראים בספר, מבינים למה שלו התכוון. הנה קטע מתוכו:
רחובות לונדון קרים בלילה — חורף וקיץ, אם אתה לא מקומי. זה בא
בְּקר ובעוד יותר קר ובקפוא, עם רוח או עם גשם סיכתי, ובמסכים
של גשם כבד. דוני כאן כבר חצי שנה בקירוב. לא יכול עוד להיות
בישראל. הצרות נדבקו אליו כמו ריח, גדלו איתו, דחקו אותו אל
מחוץ לזרם המרכזי והחוצה מהארץ בכלל כרגע. שילכו להזדיין כל
שוחרי הבסדר שם בבית.
הספר כתוב בשפה מאוד עשירה ולירית. זהו סגנון הכתיבה הטבעי שלך?
איגי דיין: “קולו של המספר ב’חוה’ הוא בעצם עוד דמות. לתיאורים, לדימויים ולעולם התוכן שלה יש צבע, ממש כמו לדמויות מהעלילה. דמות שאתה – הסופר – לא מבין או מרגיש, לא יכולה לקלוח בתוך ראשך. הקליחה, גם אם קטועה בכוונה, היא אחד המרכיבים החשובים ביותר בטקסט. לא הייתי יכול לספר את הסיפור באמצעות קול שאני לא שומע, ובבירור. לכן אפשר לומר שקול המספר הזה קיים בי במידה ניכרת דיה, התיישב טוב עם הסיפור והאווירה, וכן, הוא גם טבעי לי”.
מהם מקורות ההשראה שלך?
“בעיקר מוזיקה. אסתטיקה של מוזיקה, מילים של שירים, הופעות שראיתי, ספרים שקראתי, סרטים, אנשים שאיתם אני עובד, עטרה והילדים, המחשבות שלי. במישור אחר, כשכתבתי את ‘חוה’, הייתי עוצר מדי פעם וקורא פסקה שזה עתה כתבתי, וחושב מה הייתי חושב לו קראתי אותה בספר של ניק קייב או של מאיר שלו”.
למה דווקא לונדון נכנסה לתוך הסיפור? מהי לונדון בשבילך?
“החצי הראשון של הספר מתרחש בישראל הישנה ההיא, של שנות השבעים, ובאוסטין. החצי השני מתמקד יותר במישהו שהוא ‘דור ההמשך’ – בחור שמנגן, נמשך לפאנק הישן, לגל הראשון שלו. הבחור גם כל הזמן מסתבך ומתישהו מוברח מישראל ללונדון, שם קצוות הסיפור מתחילות להיסגר. בשבילי לונדון, ומוזיקה אנגלית בכלל – תמיד הייתה ועודה מייצגת אגף ברוק שעל ברכיו גדלתי גם אני, ואיכשהו מעוררת בי תחושות של בית”.
הדמות הראשית חוזרת מלונדון ארצה. היו לך מחשבות לעזוב לאנגליה?
“כשהיינו להקה מתחילה, ניגנו קבוע ובעיקר במועדון ‘הפינגווין’. לקחת פנייה מלילנבלום והיית באנגליה. האנשים, הלבוש, התסרוקות, סיכות הביטחון בלחיים, המוזיקה, הלהקות. לתשעים אחוז מחברי הלהקות שפעלו שם היו מחשבות ואף ניסיונות לעבור לאנגליה. חלקם עשו זאת. אני מעולם לא שקלתי זאת ברצינות. יש לזכור שהצטרפתי ללהקה בערך בגיל 17, השנים הראשונות היו דחוסות ומלאות בהתרחשות, אחר כך באה ההצלחה, ומאז חיי כרוכים בתולדות הלהקה, קשורים לישראל”.
כבר חושב על הספר הבא?
“חושב, אך כרגע יותר מוצא עצמי חושב שאל לי לחייב את עצמי לחשוב שעליי לכתוב. המחמאות, תשומת הלב, ההתלהבות מצד הסביבה – יש בכוחן לדחוף בן אדם לעשות, וזה חזק, רצוי ונהדר. אני חווה את יציאת הספר בהרבה הנאה. מצד שני, נפער בי איזשהו חור, ואני רוצה להתרחק מעט ולהרהר לפני שאסתער עליו, לסתום אותו במשהו. מובן שחוץ מזה, כל הזמן, אני בעצם שקוע מאוד גם ובעיקר במוזיקה”.
האלבום החדש שלך נשמע כמו פרויקט מסקרן. תוכל להרחיב עליו? מתי ייצא?
“בשמחה. שמו ‘תבואות הרוח’. מדובר בשתי יצירות בנות חמישה שירים כל אחת. האלבום מוגש כך גם כשאני מנגן אותו ‘חי’ – עשרה שירים, עם הפסקה באמצע. שותפי ליצירת האלבום הוא איש הסאונד והמפיק טל טרייביש, שגם התווה את קווי היסוד של האלבום. בחרנו עשרה שירים, לא במיוחד קצרים, לא מהירים או קצביים. עליי היה מוטל לנסח ביצועים מוגמרים לשירה וגיטרה אקוסטית. תוך שעבדתי על כל מרכיבי השיר והביצוע, הקלטנו את השירים כשלוש פעמים בשבוע, במשך שלוש שנים. ההקלטה התבצעה כפי שהיו עושים פעם – באמצעות מיקרופון אחד, שניצב במרחק מה, כמו מצלמה. אני הייתי צריך פשוט לשיר ולנגן את השיר למיקרופון בדיוק כפי שהוא צריך להיות.
“בביצועים שבחרנו יש גם פגמים, והם חלק מהעולם שיצרנו, מהמסר של האלבום. כשסיימנו לבסוף להקליט אותי, פנינו לחפש כלי אורח ייחודי לכל שיר, וכך האלבום תפח והתהדר בצבע, תוך שנשאר חשוף ואינטימי, וכך גם הגענו לארח באולפן ועל גבי השירים כמה וכמה מהמוזיקאים המופלאים שחיים ופועלים בישראל, שמאוד התרגשנו מעצם השתתפותם ומנגינתם. לגבי זמן היציאה, שני חלקי ‘תבואות הרוח’ מיועדים ליציאה בסתיו ובחורף הבאים”.
למה החלטתם לעשות מאסטרינג דווקא באבי רואד?
“המוזיקה הוקלטה ברזולוציה מאוד גבוהה, ומנגד, באמצעים ביתיים. זוהי מין דואליות ערכית שיש באלבום בכלל. התגברות הרוח על החומר, הקפדה, התעמקות, כמעט זיקוק. בנוגע לצליל, העניין הוא ששומעים היטב את החדר שבו השיר מבוצע, ושזהו לא אולפן הוליוודי. טל רצה לשמוע באלבום את האזור שבו אנחנו גרים. את כרכור. את קיבוץ רגבים. הוא נשא באחריות ובנטל של הקלטת כל התהליך הארוך והמורכב הזה. אחרי פסק זמן של חצי שנה, הוא גם מיקסס אותו.
“יש ב’תבואות הרוח’ ממד ‘אודיופילי’. משהו בחוויית ההאזנה שאיכשהו חורג מהשירים ומהביצועים עצמם. רצינו לעשות את ‘השיוף’ האחרון של הצליל הכללי בסביבה מפורטת ככל האפשר, ללטש אותו בכלים הטובים ביותר, ובידיו של טכנאי-אמן, שיתפקד כמין אוזן שלישית מובחרת. חוץ מזה, חשבנו שזה יהיה נחמד והולם לחגוג סיום של חמש שנות עבודה בצורה חגיגית, באולפן המיתי הזה, שבו טרם ביקרתי, וללגום כוס גבוהה של בירה בסוף היום”.
באופן ספונטני ליאור ברמן ואנחנו הצענו לך להופיע בלונדון והסכמת… מה יהיה בהופעה?
“בהופעה יהיו עשרה שירי האלבום החדש, עם הפסקה באמצע. לא יהיה שום דבר אחר, ולא תהיה אווירה של ‘חפלה’. מצד שני, בהסתמך על ניסיון העבר, יהיו בערב חום וקירבה, המרכיבים של שיחה טובה”.
היו לך הופעות אינטימיות דומות בישראל. מה היה הרעיון מאחורי זה?
“הרעיון המרכזי בקיום הופעות אלה היה אימון ‘על רטוב’, כדי להתכונן לבצע טוב למיקרופון, באולפן. אנשים ששמעו על הערב, והתעניינו בשירים או בחווייה, פנו אליי, ובדרך כלל קבענו מפגש והייתי בא לנגן. לדעתי, מטרת האימון לטובת האולפן הושגה, והשפיעה מאוד לטובה על האלבום. הופתעתי לגלות בערבים האלה מעלות רבות נוספות, שכלל לא שיערתי מראש. נכון להיום הם הפורמט המועדף עליי ביצירתי האישית, לצד הופעות הענק עם משינה, שכנראה מאזנות את זה”.
אגב, המכונה של משינה עדיין עובדת, או שכל אחד מכם עסוק בקריירה האישית שלו?
“אז כמו בשאלה ‘אז אתה מוזיקאי או סופר?’, או ‘אז מה אתה יותר, מתופף או זמר?’, אני עונה בשמחה שדבר יפה בחיים הוא שישנם תחומים שבהם אפשר גם וגם. משמח אותי שבלהקה זכינו להגיע לימים שאנחנו מאפשרים ומטפחים את זה. אנחנו באים אל העולם לבד, ועוזבים אותו לבד. לכל אחד יש גם את המסע שלו, מנקודה לנקודה”.
מבשלים הופעה בלונדון
למי שעוד לא מכיר, ליאור ברמן – שלקחה על עצמה את כובע האמרגנית להופעה הקרובה – היא שפית מאוד אנרגטית. לפני שנתיים ליאור פתחה מעדנייה באזור קלפהאם קומון בדרום לונדון, בשם Lior’s kitchen at Tierra Verde. “אני מריצה את המטבח שלי ב’דלי’ בדרום העיר”, היא מספרת, “אופה ומבשלת לפי תפריטים משתנים. הכל מקורי”. לפני כן עבדה במסגרות שונות בתור שף קונדיטוריה, ופיתחה מתכוני קונדיטוריה ללקוחות שונים, כולל לרשת המסעדות הלבנונית הבריטית המצליחה, Comptoir Libanais.
שאלתי אותה איך הגיעה לאיגי דיין. “טל טרייביש ונועם גינגולד הם חברים שלי מהארץ ומנגנים עם איגי. הם הגיעו ללונדון לפני כמה חודשים להקליט קטע וסיפרו לי על האלבום החדש. בביקור האחרון שלי בישראל נפגשתי עם נועם, שסיפר לי שאיגי וטל מגיעים שוב ללונדון לכמה ימים להקליט, והצעתי בספונטניות שיפנו ערב להופיע לקהילה שוחרת התרבות בלונדון, שתמיד שמחה למוזיקה ישראלית. באותו הערב, איגי בעצמו צלצל אליי וסיפר לי על האלבום ועל הביקור, ואני שיתפתי אותו ברעיון של ההופעה הסולידית”.
בעלונדון, אנחנו שמחים לתת חסות ליוזמה ולקדם את ההופעה המסקרנת הזאת. האירוע יתקיים כאמור ביום ראשון, 17 בנובמבר 2019, במרכז לונדון (פרטים מדוייקים יינתנו לאחר ההרשמה). בגלל אופי ההופעה, יש הגבלה על כמות האנשים בקהל, אז מומלץ לשריין מקומות בהקדם. הקליקו כאן כדי להירשם.
עוד קטע מתוך הספר “חוה”:
אם הגילוי שגם ג’לאל מתעסק במוזיקה הסעיר את דוני מאוד,
הגילוי מהיכן הגיעה משפחתו ללונדון כבר היה מעיף לגמרי: מכל
המקומות, הוריו נולדו וגדלו בישראל, כפר הולדתם היה רחוק רק
חצי שעה נסיעה צפונה מהיישוב שלו. לג’לאל היו שם שורשים,
הייתה לו גם עברית טובה להפתיע, ושניהם הרגישו בבית עד מהרה,
מובנים ומוגנים בלב העיר הקרה מרובת הפינות, רבת־האפשרויות.
ההופעה שראו זה עתה הובילה אותם לשיחת עומק על מוזיקה
ועל עצמם. הם גילו שהם חולקים השקפת עולם דומה ועניין דומה
לעשות משהו דומה. בזמן שעבר מאז חשף אותו איסר לפאנק הישן,
דוני המשיך להתפתח ולחקור. זוהי מוזיקה של אנשים קיצוניים,
נכון, אך פועלים בה ונמשכים אליה משני כיוונים מנוגדים. באחד
תמצא פאנקיסטים השונאים כל מנגנון ויסות, כל עמדת כוח, כל
מה שמגדיל מישהו מעל מישהו אחר — אנשים שמחזיקים ברעיון
אוטופי של שוויון מוחלט, מעין היפים מפוקחים ומדוכדכים, מנתצי
מוסכמות, אנרכיסטיים, מתריסים, קודרים, לבושים שחור, שלא
תולים שום תקווה בשום אהבה. מהעבר האחר ישנם הפאנקיסטים
שגם אותם מניעים כעס ושנאה, אך גישתם פשיסטית ממש.
קעקועים מטרידים מכסים את גופם, גלונים של בירה ואלימות
הם לחם חוקם — ושנאת זרים, שהולכת עם זה טוב, כמו גם שנאה
לכל דבר שהוא אחר. דוני הבין מיד שגם ג’לאל שייך לגמרי לזרם
הראשון. הייתה בו מזיגה של אנטי־ממסדיות ורוח חופשית עם
אינטלקטואליזם מסוים, תודעה חברתית שוויונית מוחלטת ומוקצנת.
בהחלט לא הפאנק־רוקר השיכור ששריריו תחליף לשכלו, שזז
בקבוצות, שזעמו מכסה בוּרות והזנחה.
