ריאל מדריד, ברצלונה, אתלטיקו מדריד, באיירן מינכן, צ’לסי, ליברפול, מנצ’סטר סיטי, פאריס סן ז’רמן, וויגאן אתלטיק. וויגאן?! וויגאן?? מה היא עושה ברשימה המכובדת הזו? איך היא הגיעה לכאן? איך אפשר בכלל להזכיר את שמה של הקבוצה הקטנה והצנועה הזו בנשימה אחת עם אריות היבשת?
ובכן כן, וויגאן. ואכן, אפשר גם אפשר לשבץ אותה בחוג הסילון הזה. לפחות כרגע, אפשר וגם מותר. יותר מכך צריך. צריך להזכיר ולפאר ולהלל את מעללי וויגאן אתלטיק מהצ’מפיונשיפ, ובעיקר כדאי לעקוב מקרוב אחרי המשך מסעה וכיבוש יעדיה.
כי זאת שווה לדעת: בתוך ימים ספורים (12 באפריל) תתייצב אותה נמושה ושמה וויגאן באצטדיון וומבלי בחצי גמר הגביע האנגלי 2014, נגד ארסנל. ומי שמיד חושב שאין כאן כוחות, כלומר אין שום סיכוי לאנדרדוג אפילו לדגדג את התותחנים, כדאי שיחשוב שוב. כי וויגאן מגיעה אל הבמה המרכזית של הכדורגל האנגלי אחרי שהדיחה בזו אחר זו שלוש נציגות בכירות שלו מהפרמיירליג קריסטל פאלאס, קרדיף סיטי ו…מנצ’סטר סיטי. את האחרונה, אולי הקבוצה העשירה ביקום, היא אפילו הגדילה לעשות והעיפה אותם מהגביע בביתם של הטייקונים תפוחי הכיסים באצטדיון איתיחאד במנצ’סטר.
זוהי כמובן בדיוק גם אותה וויגאן אתלטיק שגם בעונה שעברה ניצחה את הסיטיזנס בגביע. אז זה היה, לא פחות ולא יותר, בגמר הגביע. 0-1 קטן-גדול-ענק בוומבלי משער של בן ג’ונסון בדקה ה-90. דוד בא לביקור בצפון לונדון, והראה לגוליית מהיכן נשפכת השמפניה.
אז מדובר אפוא במחזיקת הגביע האנגלי 2013. אם כך, למה לעשות כזה ביג דיל מהישגיה העונה. בקונטקסט הזה הם אולי נחמדים ונעימים, אבל לא הכי מפתיעים או מופלאים, הלא כן? ממש לא. כי וויגאן של 2013 אכן הייתה סיפור אגדה. אבל וויגאן של 2014 הייתה אמורה ללכת בדרכה של כל סינדרלה, ואחרי הנשף הגדול להיעלם לקרן זווית ולהתרפק לעולם ועד על הכרכרה המוזהבת ונעלי הזכוכית החד-פעמיים.
ואכן, כך זה נראה מיד עם תום החגיגות ההן. כי בד בבד עם הזכייה הסנסציונית בגביע, וויגאן נאלצה להתמודד עם ענן אפור וכבד ירידת ליגה. אחרי שמונה עונות רצופות בליגה הטובה בעולם, נכשלה מלחמת ההישרדות של לכלוכית, ובחודש מאי שעבר נגזר עליה לקפל ציוד ולהחליף את הביקורים באולד טראפורד ובאנפילד, בגיחות לבורנמות וליאוביל. לא זו בלבד, אלא שרוברטו מרטינז, המנג’ר המיומן שהוביל אותה לפסגות ולהגשמת חלומות, עזב בקיץ לטובת ג’וב ראוי באברטון הקלאסית, לקח עימו לגודיסון פארק שניים משחקני המפתח של וויגאן, וב-D.W. Stadium נאלצו לחפש מחליף הולם ולהתפלל לטוב.
אואן קויל היה האיש שנכנס לנעלי מרטינז. המנג’ר הסקוטי/אירי הגיע אמנם עם רזומה עשיר יחסית וקבלות מסוימות מסט. ג’ונסטון, ברנלי ובולטון וונדררס, אבל המשרה בוויגאן כללה מצד אחד שיקום הריסות, ומאידך, יומרות הנסמכות על עבר קרוב, והיא הייתה גדולה עליו בכמה מספרים.
קויל נלחם נגד הסיכויים, פתח אפילו את קמפיין הליגה האירופית הראשון בתולדות וויגאן בצורה נאה, אבל ככל שהמרוץ נעשה ארוך ומפרך יותר כך קרסו שחקניו ומניותיו. וויגאן לא הצליחה לצלוח את שלב הבתים והודחה מהליגה האירופית בצורה אכזרית. יכול להיות שהגלולה המרה הזו הייתה יותר קלה לבליעה, אלמלא התגלו קשיים ונטמנו מלכודות גם במסע של הלאטיקס בליגת המשנה.
המטרה המוצהרת הייתה כמובן לחזור לפרמיירליג בניסיון הראשון. אבל במקום זאת, מצאה וויגאן את עצמה סמוכה למאבקי התחתית, מביטה למטה וצופה בתהום. בדצמבר האחרון, אחרי שלושה הפסדי ליגה רצופים, צנחה וויגאן למקום ה-14 בטבלה. סבלנותו של דייב ווילאן, איש העסקים בן ה-77 ובעל הבית הבלעדי (שאף קרא לאצטדיון על שמו!), פקעה. הוא פיטר את קויל ומינה במקומו את אובה רוסלר.
השאר נראה כמו היסטוריה. תוך ארבעה חודשים ביצע רוסלר בוויגאן את אחת המהפכות הקצרות והגדולות ביותר במועדון כדורגל. המנג’ר בן ה-45 הוא מעשיית פיות בפני עצמו. חלוץ בכיר בדינמו דרזדן ובנבחרת מזרח גרמניה שלא קיבל צ’אנס בגרמניה שלאחר נפילת החומות, ניסה את כוחו בקייזרסלאוטרן ונירנברג, חצה את התעלה בהצלחה מרובה אצל מנצ’סטר סיטי וסאותהמפטון, ואחרי שהגיע ב-2003 לנורווגיה וכבש 10 שערים ב-11 משחקים במדי לילסטרום אובחן אצלו גידול סרטני בחזה.
אבל כאמור, מדובר בחומר ממנו עושים טלנובלות. רוסלר עבר שורה של טיפולים כימותרפיים והחלים. הוא לא בעט יותר בכדור, אבל ב-2005 חזר ללילסטרום כמאמן. הפירות שקטפה עבודתו במועדונים צנועים לילסטרום, ויקינג, מולדה הביאה אותו לפני ארבע שנים לברנטפורד האנגלית, קבוצת ליגה שלישית לונדונית זערורית (יחסית) שמעולם לא הייתה בליגות הבכירות.
רוסלר הפך את הקערה על פיה. ברנטפורד שלו הגיעה בעונתו הראשונה למקום השלישי ולפלייאוף. העונה היא אף היטיבה לכת, דהרה בסערה אל המקום הראשון, הציגה כדורגל סוחף (בסטנדרטים של הליגה שלה), ומלאכת הבנייה והעיצוב של המאמן הגרמני משרתת אותה עד היום, כשהיא עדיין בפסגה ובדרך להעפלה היסטורית לצ’מפיונשיפ.
אם היה חשד כלשהו למקריות בדרכו של רוסלר, הוא פג לחלוטין עם הגעתו ללנקשייר. בלי לשנות כמעט את הסגל, עם ירושה של מועדון בצניחה וקבוצה בדכדוך, נטל חלוץ העבר את המושכות והצעיד את וויגאן לא רק לחצי הגמר, אלא גם לריצה מטורפת בליגה, שכללה 13 ניצחונות, ארבע תוצאות תיקו והפסד אחד בתחילת פברואר. מהמקום על סף תהום, המריאה וויגאן אל המקום החמישי, ממנו מגיעים לפלייאוף על העלייה לפרמיירליג, ועוד רגלה נטויה.
ולסיפור הגרמני-אנגלי הפיקנטי הזה יש גם זווית ישראלית: תשעה משחקים ברציפות מפברואר ועד סוף מרץ הייתה וויגאן בלתי מנוצחת (שמונה ניצחונות ותיקו!). עד שהיא פגשה את… יוסי בניון. הקשר הישראלי הבקיע בסוף חודש מרץ את השער היחיד לזכות ק.פ.ר מול וויגאן. ברכות לבניון, אבל מותר גם לקוות שהאנקדוטה הזו לא תחבל יותר מדי בסיפור עלייתה של אחת הקבוצות המצליחות באירופה ב-2014.
