בפעם הראשונה בחיי הימרתי. לפחות מאז שסגרו את הקזינו ביריחו. זה קרה במשחק כדורגל, באחד מאותם דוכנים. עשרות אוהדים מצטופפים שם לפני שריקת הפתיחה – עם סיום המשחק חמישה, בקושי, באים לדרוש את כספי הזכייה. נפל בחלקי הכבוד להיות אחד מאותם ברי מזל. ישיש חביב ומכופף עטוף בצעיף שראה ימים יפים יותר הבחין בי ובהתרגשותי. הוא שאל אותי אם זו פעם ראשונה, ומששמע שכן התריע בפניי: כדאי לך שזו תהיה גם הפעם האחרונה. למה, שאלתי, והוא מצדו חייך חיוך חסר שיניים ודחף אצבע לפה. כי בסוף תגמור כמוני: חסר שיניים.
הייתי מוכן לתת לא מעט על מנת שאותו זקן היה משמיע את קולו באסיפת המתבגרים שטופי ההורמונים המכונה בטעות ‘ישיבת קבינט בטחוני’. זו שהחליטה, תוך שהיא מפעילה את כל הכלים האפשריים למעט השכל הישר – על חיסולם של השייח’ אחמד יאסין ויורשו, עבד אל עזיז ראנטיסי. בכירים ביטחוניים בירושלים כבר מתרברבים בשיחות שלא לציטוט על מספר שבועות של שקט שהושגו מאז חיסולו של יאסין. כאילו – והלוואי שאתבדה – שהנקמה לא תגיע במוקדם או במאוחר. כאילו שהקריקטורה המתגלגלת בדמותו של יאסין באמת מהווה את ההבדל בין הגיהינום השטוף בגווני אדום שבו רוחצת המדינה בשנים האחרונות ולבין אילוזיה כזו או אחרת על שקט פתאומי במזרח התיכון – תוצר של פתרונות בזק, גאוניים, שבמחי יד יביאו את השלווה והשגשוג על עם ישראל לדורותיו. טיפשי, אבל כך בדיוק, בהשראת כמה יועצים ואסטרטגים, חושבים רוב רובם של המנהיגים בקריית הממשלה, ובעיקר בעשור האחרון. כך בדיוק חשב אריק שרון.
האמת היא שכמו פעולות רברבניות וכוחניות רבות אחרות בשנים האחרונות, גם במקרה הזה מדובר בלא יותר מהימור. מוצלח או לא, זה בכלל לא משנה כי מדובר בהימור מיוחד. טיפשי במיוחד: כזה שאין מה להרוויח ממנו. אותם ז’יטונים שהונחו על השולחן לעומת זאת – והמדובר באזרחי ישראל, ביטחונם, רווחתם, אושרם – ניתנים בחינם. ועל ידי מי הם ניתנים? על ידי אותם אזרחים שבשתיקתם מעניקים הכשר מלא למחיר אותו יאלצו לשלם הם עצמם: לגל הפיגועים הבא, לבתי הקפה הריקים, לכלכלה הקורסת. התקשורת הישראלית לא מועילה בהתחילה לחשב מראש את כמות הפיגועים וההרוגים כאילו זה עניין של מה בכך, וחוץ מכמה מפגינים שלעד יחשבו סהרוריים – הכיכרות תשארנה מיותמות.
כל זאת כי לא טרח אף אחד לקום ולשאול: מה אנחנו מרוויחים? החדשות: אנחנו לא מרוויחים מאום. מנגד, די ברור מה מרוויח ראש הממשלה שרון, שמנסה מזה שנים, ובטח שמתם לב, לחקוק את שמו בספריי ההיסטוריה קצת יותר עמוק מכל השאר. צלש או טרש, חוק או בלוק, שרון תמיד ירצה חזק יותר, רחוק יותר. בוואדיות לטרון, על גדות תעלת סואץ, במעלות הרי השוף, מלחמה או שלום, לא חשוב, העיקר שיהיה מיידי, מהיר ועוצמתי. העיקר שאריק ייצא, שוב, רק עוד פעם אחת, גיבור. על מאות אלפי חיי אדם מקופחים ששימשו כתפאורה למעשיי הגבורה של הגנרל החבוש בראשו דובר לא מעט, מה שלא מנע ממנו להמשיך וללחוץ על ההדק בשלל זירות היסטוריות במגוון זמנים שונים, תמיד ללא הבחנה. גם היום הוא מנסה בכל הכוח. בוושינגטון או בישיבת הקבינט הביטחוני, לטוב או לרע. אבל הנה, או-טו-טו פרקליטות המדינה מורידה את המסך על הקדנציה – והנה, ביבי נתניהו כבר תופר את החליפה – אז לא יכול להיות שלא תהיה לו הזדמנות אחת, אחרונה לפחות, להיות גיבור.
כולי תקווה שהחיסולים התיאטרליים אומנם היוו את ההזדמנות האחרונה של אריק להיות גיבור. אבל אם דעת הקהל הישראלית לא תתחיל לתת את דעתה למעשים קלילים ופזורי דעת – שרון והבאים אחריו לא יפנימו לעולם כי הימורים לוקחים בקזינו או במשחק כדורגל – אפילו שם, לפעמים, נשארים בלי שיניים!
