קודם כל שיהיה ברור: זה לא רק ספורט. כאשר ראש עיר (רמלה) מפטר מאמן (טל נתן) של קבוצה בתום משחק (ההפסד של אליצור לרמת השרון במשחק הראשון בסך הכול בגמר פלייאוף כדורסל הנשים) ובשידור ישיר בטלוויזיה – זו לא רק פגיעה אנושה בפייר פליי, אלא בראש ובראשונה אגרוף בבטנה של התרבות. כאשר מאות אוהדים שטופי אלימות והרס מפציצים מגרש (סן סירו במילאנו) בחזיזים ובחפצים, פוגעים בשחקן (שוער מילאן דידה) ומשיגים את מטרתם – פיצוץ האירוע הספורטיבי – זהו כתם הזולג ומטפטף הרבה מעבר למדורי הספורט בעולם, אל החדשות הראשיות ואל תודעה של ציבור שלם על פני הגלובוס שפוגש את הספורט רק ברגעים כאלה, ומקבל אישוש לדיעות קדומות כאילו מדובר בתחום אפל, רב אגרסיה, רוע ורשע.
כאשר מועדון כדורגל בכיר (ניוקאסל יונייטד) מאפשר לשני כדורגלנים בכירים (לי בוייר וקירון דאייר) שביזו אותו לעיני כל בקטטה פרועה – אגרופים וקריעת החולצה והצורה תוך כדי משחק – לשוב וללבוש את מדי ההרכב תוך חמישה ימים – זה הורדת המקצוע לזנות. זה היה האירוע החמור ביותר והיום העצוב ביותר בתולדות המועדון, אמר היור, פרדי שפרד, אחרי התקרית המנוולת והמכוערת – ואיפשר למנג’ר, גראם סונס, לשבץ את החוליגנים מבית במשחק גביע אופא נגד ספורטינג ליסבון.
גם סכנין הקטנה מתחברת למגפייז ולניוקאסל. אבל לצערה לא בגלל שהשתיים נפגשו העונה פעמיים בגביע אופא – אלא בגלל ההתנהלות הקלוקלת. לכאורה כל מה שאירע אצל סכנין הוא סיום דרכו של המאמן, אייל לחמן, אחרי התבוסה 0-4 להפועל חיפה, ודו קרב גירסאות באשר לסוף הדרך: ההנהלה טוענת כי המאמן התפטר, המאמן גורס כי הוא פוטר. אבל האמת האולטימטיבית פחות חשובה מהשורה התחתונה: לחמן, המאמן שהוביל את בני סכנין לזכייה היסטורית מרגשת בגביע המדינה ולאירופה – נבעט אל מחוץ לתחומי המועדון חמישה מחזורים לסיום העונה.
ההחלטה הזו עלולה להיות חרב הפיפיות של סכנין ובמיוחד של היור הכריזמטי שלה, מאזן גנאיים. הרי הקרב הבכור של הקבוצה הזו הוא לא על הישארות בליגה העלית, כי אם על תדמית. אין רגע אחד שבו האנדרדוג הערבי לא חידד את כל חושיו והפעיל את כל מתגיו, כישרונו ורגישותו על מנת לחדור מבעד לציבור מקובע, שלא לומר גזעני, ותקשורת ספקנית, שלא לומר עוינת. והנה לפתע, במחי משחק אחד והראיונות שאחריו, מעניק גנאיים הזדמנות פז לכל הנשמות הטובות הממתינות בפינות ובמחילות, להרוס את כל מה שבנה ולקעקע את שמו: האם בעל הבית הזה, שמתערב ללא הרף בעבודת המאמן, שרוצה להכתיב לו את ההרכב, שמקטר עליו בפומבי – האם זהו מאזן גנאיים המתורבת והנאור שכה שמחנו לאמץ ולחבק כמושיע המגזר והמשפץ האולטימטיבי של תדמיתו?
לנוכח סימני השאלה הטריים הללו, יכול להיות שהדבר הטוב ביותר שקרה בשבוע שעבר למאזן גנאיים הוא יואל לביא, ראש עיריית רמלה, שפיטר את מאמן קבוצת הכדורסל נשים של העיר בשידור חי בטלוויזיה, ונטל תשעה קבין של תשומת לב וביקורת נוקבת. אבל עבור כולנו, הלביא וחבר נמריו ברמלה הם הג’ונגל שבו תועה לפרקים הספורט בארץ הקודש.
מצד שני, ההתפטרות הגורפת של עוזרת המאמן ושל הכדורסלנית הנפלאה והאמיצה, אלומה גורן, וההמלצה של איגוד המאמנים לאנשיו לא ליטול את משרת האימון הפנויה בפאתי היער, עשויים להיות המתוק שיצא מהעז הזה – המסר, הדוגמא והמודל שאולי יכתיבו התנהגות שונה בעתיד. אולי.
מה שבטוח: העתיד של החוליגנים באיצטדיוני הכדורגל באירופה נראה מצוין. ההבטחה לשמירה על מעמדם יצאה בשבוע שעבר ממילאנו, וקיבלה תוקף רשמי בניון השווייצרית, שם פסקה ועדת המשמעת של אופא עונש בן ארבעה משחקים ללא קהל לאינטר, בעוון ההתפרעויות האלימות והשימוש בנשק חם שהביאו להפסקת רבע גמר ליגת האלופות נגד מילאן.
העונש הזה הוא לא פחות מלעג להיגיון והצדעה לביריון. הוא פוגע אמנם בכיס המועדון ומגרש את האוהדים מהיציע לתקופה מוגבלת, אבל עדיין מאפשר לפושעים ולשולחיהם ליטול חלק במפעל היוקרתי – אינטר תהיה גם בעונה הבאה בצ’מפיונס ליג – לצפות בו בחדווה בטלוויזיה, ואולי אף להגיע להישגים. אופא הפחדנית והרכרוכית החמיצה מול שער ריק: נקרתה בדרכה הזדמנות מעולה להעיף את אינטר מכל המדרגות, להשעות אותה ממפעלי היבשת לפחות לעונה, ולהפגין זרוע חזקה ויד נטויה גם למען יראו וייראו. במקום זאת היא התפתלה והתקפלה בפני הכוחות המשפיעים והפוליטיקות הפנימיות, השווים וחשובים בעיניה יותר מטוהר הספורט וגורלו. אין ספק שהאולטראס – העולם התחתון של הכדורגל, הפורעים המאורגנים ביציעים ומאחורי הקלעים של המועדונים – קלטו את המסר: עד שלא תרצחו מישהו, אתם מוזמנים לנסות להרוג את המשחק.
