בעונות הקיץ והסתיו בלונדון אנחנו אוהבים לצאת קצת מהעיר וממזג האוויר המשוגע. לברוח ליעדים חמים יותר או פשוט לקחת הפסקה מהרעש וההמולה. המסורת הזו ממש לא חדשה, והתקיימה גם לפני כ-200 שנה. אחד מהנודדים הקבועים היה הסופר צ’ארלס דיקנס. יחד עם משפחתו, שהיה נוהג לעלות על ספינת קיטור מנהר התמזה בלונדון ולהפליג מזרחה עד עיירת החוף רמסגייט. הוא יכול היה להישאר שם וליהנות מרצועת החול שהמקום מציע, אך העדיף להצפין ברכיבה בכרכרות סוסים לעבר יעד הקיץ הקבוע שלו – ברודסטרייס (Broadstairs).
״כאשר המטרופולין הגדול כל כך הרבה יותר חם, כל כך הרבה יותר רועש, כל כך הרבה יותר מאובק או עם כל כך הרבה יותר עגלות מים (שהתיזו מים כדי למזער את אבק הדרכים, א.ג.), כל כך הרבה יותר צפוף, כל כך הרבה יותר מטריד ומסיח את הדעת מכל הבחינות, מאשר בדרך כלל, חוף ים שקט הופך באמת למקום מבורך״, כך דיקנס כותב בפתיחת מאמרו המוקדש לעיירת החוף האהובה עליו.
למאמר הזה, שהתפרסם בשנת 1851, דיקנס קרא Our English Watering-Place. בבריטניה, משמעות הביטוי Watering-Place הוא אתר נופש שכולל רחצה ושייט. אבל בשל חיבתו הרבה של דיקנס למקום, אפשר גם לפרש אותו כ״מקום השקייה״ שבו הנפש מרווה את צמאתה.
בברודסטרייס דיקנס לא רק נפש, אלא גם כתב חלקים רבים בספריו, כולל ״רשומות מועדון הפיקוויקים״ ו״אוליבר טוויסט״. הוא אפילו ביסס את הדמות גברת בטסי טרוטווד בספרו ״דיוויד קופרפילד״ בהשראת תושבת העיירה, מארי פירסון סטרונג. היא נהגה להזמין את דיקנס לארוחות תה בקוטג׳ שלה מול הים, והוא נהנה מחברתה והשתעשע מניסיונותיה לעצור את החמורים שלא יעברו מחוץ לביתה. כיום, המקום הפך למוזיאון קטן המוקדש לסופר (Dickens House Museum).
נופשים בברודסטרייס עוד מהתקופה הוויקטוריאנית
ברודסטרייס היא לא איזו עיירת נופש אטרקטיבית במיוחד. יש בה צוקי גיר גבוהים, כמה גנים ירוקים, גלידריות וגם אדריכלות היסטורית, כמו שער יורק (York Gate) שממנו נותרה קשת האבן שמעטרת את המקום משנת 1540. אבל המקום נטול יומרות. אין בו איזשהן מסעדות גורמה או אטרקציות שאסור לפספס. רצועת החוף המרכזית, ״וייקינג ביי״ (Viking Bay), היא אמנם חולית ורחבה יחסית, אבל רכות ואיכות החול רחוקות מאיזשהו חוף טרופי או ים-תיכוני זהוב-לבנבן. גם הים לעיתים עכור, ויש לא מעט סרטנים, אצות ריחניות וגם זבובים שקופצים ומטרידים.
ועדיין, עוד מהתקופה הוויקטוריאנית, זהו יעד קרוב יחסית שבו אפשר לשכשך במים, לקפוץ מעל הגלים, להשתזף על החול ולבנות ארמונות. או כמו שדיקנס המליץ באחד ממכתביו לחבריו: “ים טוב – בריזה רעננה – חולות עדינים – והליכות נעימות – עם מבחר של סירות דיג, מגדלורים, מזחים וקרונות רחצה (מעין עגלות צניעות למתרחצות, שהוסעו אל תוך הים, א.ג.) וכדומה הן האטרקציות היחידות, אבל זהו אחד מהמקומות הקטנים המרעננים והחופשיים ביותר בעולם”.
מה שעוד משך את האריסטוקרטים הלונדוניים זה שהעיירה נחשבה ליותר מבודדת ופחות המונית, לעומת רמסגייט או מרגייט, לדוגמה. מי שהפכה את המקום לפופולרי בקרב בני המעמד הגבוה היא הנסיכה ויקטוריה בעצמה, לפני שהפכה למלכה. מסופר כי בצעירותה נהגה לשהות במקום מדי קיץ, והייתה רוכבת מביתה אל חוף הים על גבי ״דיקי״, החמור הלבן שלה, שאותו קיבלה במתנה מדודה, דוכס יורק.
על החוף בזריחה
ההבדל הגדול בין אז להיום הוא שאפשר לעלות על רכבת מתחנת קינגס קרוס, ותוך פחות משעתיים להגיע ממש עד קו המים. העיירה עדיין יחסית שקטה וקטנה, לעומת שכנותיה. אבל מה שהכי מיוחד במקום ובמיקומו (באופן אישי ובתור ישראלי שמתגעגע לים) זו האפשרות הנפלאה לפתוח את היום, כשהשמש מתעוררת משנתה ומשתקפת על פני החול הרטוב, כשהים נסוג לאחור. זה מחזה נדיר למי שרגיל להיות מוקף בניינים מכל עבר בלונדון, שבדרך כלל מסתירים את האופק ואת הזריחות והשקיעות. גם דיקנס כנראה העריך את הזריחה במקום ואת מאמרו על ברודסטיירס כתב לדבריו ״חצי ער וחצי ישן, בבוקר עצל מול חלון שטוף שמש על שפת צוק גיר״.
מלבד תיאורי המקום, דיקנס הזכיר את אנשי העיירה, כמו בפסקה היפה ומעוררת המחשבה: ״החולות הם אתר הנופש הגדול של הילדים. הם מתקבצים שם, כמו נמלים: כל כך עסוקים בקבורת חבריהם, ובהכנת טירות בעמל אינסופי שהגאות הבאה מפילה, עד שמסקרן לחשוב כיצד משחקם, לצלילי הים, מבשר את מציאות חייהם לאחר מכן״.
אכן, יש משהו בעיירה שגורם להרהורים, ולקבל פרופורציה ופרספקטיבה רעננה על החיים.
* את המאמר המלא של דיקנס אפשר לקרוא בלינק הזה.
