יצירותיו של בנצי, המשלבות ריאליזם עוצמתי עם צבעוניות עזה, הפכו לסימן היכר בנוף האמנותי של לונדון עוד לפני ה-7 באוקטובר אבל מאז, הוא צורב על הקירות את הכאב הישראלי, גם אם זה לכמה שעות ומספר אנשים מצומצם חווה את הסמלים הלאומיים ופניהם של הקורבנות
אם צעדתם בבריק ליין או בשורדיץ’ בלונדון לפני ה-7 באוקטובר, סביר להניח שנתקלתם בקירות עצומים, שצבעיהם העזים ודמויותיהם המרהיבות החיו את הרחובות – יצירות גרפיטי של האמן הישראלי, בנצי ברופמן. אולי עצרתם להתרשם מהן, אולי גם שמתם לב לשם הישראלי או לחתימה המוכרת.
פגשתי את בנצי באירוע נגד אנטישמיות ב-JW3 בלונדון, מקום בו מוצגות יצירות של שלושה אמנים: מינה קופרמן , מאיה אמרני ,ובנצי. ובו נערכות הרצאות על המלחמה והמאבק באנטישמיות. באירוע נכחו סטודנטים, מרצים, פרופסורים ואורחים מקומיים, כולם פעילים במאבק באנטישמיות. האווירה הייתה טעונה, אך מלאה בתקווה ורצון לשנות.
השיחה עם בנצי, אמן הגרפיטי הבינלאומי, החלה בדיון על מסלולו המקצועי. בנצי, אמן מוכר בעולם, חי בישראל שנים רבות, אך אינו מסתפק בציור גרפיטי על קירות ברחבי העולם. הוא גם מרצה על סיפורו האישי, פועלו האמנותי ומציג את יצירותיו במסגרות חינוכיות ותרבותיות. הוא מדגיש את החשיבות של האמנות ככלי להעברת מסרים חברתיים ופוליטיים.
ציוריו של בנצי הפכו למוקד למידה לאמנות, כאשר סטודנטים לאמנות ומדריכים מקומיים מקיימים סיורים מודרכים באתרים בלונדון ובערים אחרות בהם מוצגות יצירותיו. עם הזמן, ציוריו הפכו לנקודות ציון בשכונות של ערים גדולות, ובכך הפכו למוקדים תרבותיים משמעותיים. הוא מציין ש”הגרפיטי הוא לא רק אמנות, הוא גם דיאלוג עם המרחב הציבורי.”
דרכו בעולם האמנות
בנצי משתף על תחילת דרכו בגרפיטי: “נמשכתי לספריי צבע, זה ריגש אותי. הבנתי שזה מתאים לי, הוא מהיר כמוני וכמו האמנות שלי שהיא אמוציונלית מאוד.” תגובות הציבור על העבודות אינן צפויות, וזה הייחוד: “יש עבודות שציפיתי לתגובות מסוימות, אך קיבלתי פחות תשומת לב מאחרות. נושאים רגשיים בולטים יותר.” בנצי מוסיף: “לעתים אני מצפה לתגובה מסוימת, ואז מקבל פחות תשומת לב, ולעתים עבודות משפיעות יותר בלי שציפיתי.”
בתיאור סגנון ציורו, הוא מציין את האלמנטים העיקריים: “פורטרטים בשחור לבן וריאליזם מרבי. הרקע בדרך כלל צבעוני.” הוא מצייר בעיקר אנשים, לעתים גם חלקי גוף.
לאורך רוב חייו, חש בנצי לא מוערך, ואמרו לו שאומנותו היא בזבוז זמן, חסרת עתיד או פרנסה. “הייתי בטוח שאומנות היא תחביב בלבד, ללא סיכוי לקריירה.” היום, המצב שונה. הוא ביסס לעצמו שם עולמי, קריירה משגשגת ופרנסה בתחום התמחותו.
השפעת המלחמה על יצירתו
ב-5 באוקטובר 2023, בנצי היה בחניון ברעים. באופן אירוני, ביום בו הוזמן לצייר בפסטיבל היוניטי בחניון רעים (שבו התקיימה לאחר מכן מסיבת “נובה”), בחר בנצי לצייר שלושה דיג’יים מפורסמים בתחום הטראנס, שמתו בנסיבות טרגיות בשיא הקריירה שלהם. ציוריו הפכו במהרה לאתרי זיכרון והנצחה לצעירים רבים שקיפחו את חייהם.
למחרת בבוקר, בנצי חזר לביתו, וגילה על המלחמה שפרצה – מלחמה שכמעט ושינתה את חייו. מאז, בנצי החל ב”מבצע אישי וחברתי” שנקרא “כניסה קרקעית לנפש”.
הציורים החדשים, שנוצרו בשנה וחצי האחרונות, מציגים פורטרטים של קורבנות המסיבה וחיילים שנפלו במלחמה. חלק מהיצירות היו יוזמה שלו, וחלקן נוצרו לבקשת המשפחות. כל הציורים המקוריים נמצאים בבתי המשפחות, ובנצי מציג אותם בתערוכות ברחבי העולם. הוא צייר גם באתרים ציבוריים וערים שונות – על קירות, במגרשי משחקים, במגרשי כדורגל ומקלטים – כולל ציור משפחת ביבס וציור התצפיתניות בכיכר החטופים.
הוא משתף: “כל משפחה, כל דמעה, כל סיפור וכל פנים – זה עולם ומלואו.” כשנשאל על יצירה משמעותית, הוא משיב: “סיפור משפחת ביבס הרעיד אותי. קיוויתי שיחזרו בשלום. הציור והחדשות הרעות השפיעו עליי עמוקות, וציורו היה קשה במיוחד.”
ההיענות לציוריו חרגה מהמעגלים המקומיים, ובעקבות השפעתם החיובית, הוזמן בנצי לצייר ציורי ענק של החטופים במרכזי ערים בעולם. עם זאת, הוא נתקל באיומים ובוונדליזם משונאי ישראל, ובחלק מהמקומות ציוריו הושחתו במהירות.
האיומים לא עצרו אותו. בנצי טוען שהאמנות, ובפרט הגרפיטי, היא הדרך הטובה ביותר להעביר מסרים חשובים ולעורר שיח ציבורי. באמצעות ציורים שמדברים אל כלל האוכלוסייה, במיוחד הצעירה והמגוונת, הוא מצליח להנגיש את סיפורנו לעולם בצורה פשוטה וישירה. הוא מאמין ש”אמנות יכולה לשנות את העולם, קיר אחד בכל פעם.”
ציוריו הבולטים מעוררים רגשות עזים ומושכים תשומת לב גם ממי שמנסה להתעלם מהמציאות בישראל. בנצי יודע שכל יום הוא נוגע בלבבות רבים ומעורר שיח, בין אם הציור נעלם תוך דקות או שבועות.
