האש הלוחשת בגחלים הבוערים חמימה ומאירה, אך כשהגחלים כבים – היא נעלמת וחולפת לה. לעומתה, האש החבויה באבן הצור אינה נראית או מורגשת – היא נמצאת שם תמיד. גם כשאבן הצור צוללת לעומק המים, לא נפגמת סגולתה. בכל עת שנכה אותה בחוזקה, יפרוץ לו הניצוץ אשר יבעיר את הלפיד באור יקרות.
כשאנו מתנהגים בצורה נאותה, אור האש שבנו מחמם ומאיר בלהבה יוקדת. אך לעיתים אנו חוטאים למטרה ואורנו כבה. גם אז, בכל מצב ובכל עת, קיים בקרבנו אותו אור תמידי החבוי באבן הצור.
זהו הקשר הנשמתי התמידי שלנו עם הבורא, שלא תלוי בשום דבר. עליו נאמר בתנ”ך: “כי ה’ אלקיך – אש אוכלה הוא” (דברים ד כד) או “נר ה’ – נשמת אדם”. הוא תמיד שם, עם חיבור עמוק שרק מחכה להתגלות ולהאיר אותנו שוב. האש הפנימית הזאת לא תמיד נראית מאירה ונוצצת, אך היא לעולם לא נכבית.
צור ישראל
גם כאשר בני ישראל נכשלו בחטא העגל, משה רבנו ביקש מהבורא שיסלח להם. הקב”ה אמר למשה רבנו: “והיה בעבר כבודי, ושמתיך בנקרת הצור”, ואז “וקראתי בשם ה’ . . וריחמתי את אשר ארחם” (שמות לג כב). כלומר, דרך אש הצור – הבוערת תמיד בקרב העם בכמיהה לבורא – תהיה כפרה.
המילה ‘צור’ גם רומזת על השורש, כדברי ישעיה: “הביטו אל צור חוצבתם”. כאשר מביטים על יהודי כפי שהוא, מצד שורשו ועומקו, הוא תמיד שלם. אלא שצריך למצוא עצות ודרכים לשפשף את האבק ולהסיר את הכיסויים המעלימים כדי לגלות את האש. אבל האש עצמה קיימת תמיד בשלמות.
חגים מוארים
ב”ימים הנוראים” של ראש השנה ויום הכיפורים, וחגי סוכות ושמחת תורה, אנו שמים את הדגש על האש הפנימית הקיימת ומאחדת את כולם בצורה שווה. התגלות הזיקה העוצמית של האש הנשמתית הזאת מקבלת את מלכותו של הבורא בראש השנה והיא גם זאת שגורמת לכך ש”עיצומו של יום הכיפורים מכפר”.
בגינה “ראויים כל ישראל ליישב באחווה בסוכה אחת” ולאחד ולברך על ארבעת המינים המסמלים את כל הרובדים של העם – מהאתרוג המושלם ועד לערבה הריקנית והפוחזת. בהשראת האש הזו אנו רוקדים עם ספר התורה בהקפות דווקא כשהוא סגור ובכך מבטאים שהקשר שלנו עם הבורא ותורתו הוא ללא מילים – חזק ועוצמתי עוד לפני שפותחים, לומדים ומיישמים אותו.
האש החבויה בתוכנו מרוממת את הנפש ומענגת אותנו בחגים, שכולם מבטאים אהבה אמיתית פנימית וללא תנאים בין האדם לבוראו ובין האדם לחברו.
כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה וחגים שמחים ומאירים!
